ב-1981 קנינו את הבית החדש שלנו ברח' אחימאיר בנתניה. באותה שנה נכנסו לגור בקומה הראשונה בבניין, קומה מתחתינו - יחזקאל וויוייאן יעקב. 23 שנה חיינו מעליהם. את סוף הסרט הארוך והמותח הזה מחפשים בימים אלה בתוך מימיו העכורים של נחל הירקון. סיפור עצוב, מחזה קשה, טרגדיה ידועה מראש. את רוז לא הכרתי. תקופת חייה הקצרים הם בדיוק פרק הזמן שעברנו להתגורר באזור אחר בעיר.
האמת, אינני יודע מהיכן להתחיל, כי כל התחלה תהיה לא הכי משקפת, לא מעבירה את המסר המדויק, ולא מנסה להבין ו/או להסביר - מה שבעצמי טרם הפנמתי עד תום.
את החריטה קראתי על הקיר כבר מזמן, ובימים אלה של כותרות ראשיות צבועות באדום ושחור בכל אמצעי התקשורת - אני יכול לזעוק מידיעה אישית בקול נחנק ורם: יחזקאל!
אינני מסיט את זרקור הביקורת מהמערכת ואחריותה להמון תחלואים שמתרחשים במדינה. כל מי שמכיר את קו מחשבתי שאינו מתמקד ברגע נתון אלא במכלול, יודע כי כמו שתאונות הדרכים אינן באחריותו הבלעדית של היושב מאחורי ההגה חסר המיומנות בנהיגה, כך הרצח המזוויע אינו בתחום אחריותו הבלעדית של הרוצח הנתעב. מערכות רבות מראות לעם ישראל דוגמה רעה, רפיון מוסרי, אובדן דרך תרבותית, וכל הזוהמה הזו מנווטת לתקשורת ברגעי האימה המסמררים - וכאן נשאר כר נרחב לתיאורים פלסטיים מזעזעים אפופי תוצאות בשטח.
זרע הפורענות כאחד האדם, אינני יכול שלא להאשים את זרע הפורענות, את האב המייסד של השושלת המדוברת הזו שרוני הוא אחד מצאצאיה - את יחזקאל ז"ל. אני יודע שלא אומרים סרה במי שהלך. מודע אני לאי יכולתו של הנמען לענות לי - ובכ"ז, חייבים לספר את הסיפור שכולם ידעו, שתקו, ונתנו לעובדות בשטח להמשיך ולבנות לנו עתיד שחור בפאזל הרחב שבו אנו חיים. חלק מפחד, מעצלנות, מרשלנות, ומכל מיני צורות חשיבה והתנהגותיות שגם אנחנו כחברה חוטאים באי עזרתנו למערכת, שאולי הייתה מתפקדת טוב יותר לו היה לנו איכפת מעט יותר.
מה שאני זוכר זה את קולו הרם והנישא של יחזקאל. יחזקאל, משוחרר מקבע, חשב כנראה שהצבא ממשיך לחיות ולבעוט גם בד' אמותיה של דירתו הפרטית. קולו שלא יכול היה לבייש שום קריין באצטדיון אולימפי, החריד מידי יום את הבניין והאזור כולו, ואת חיציו ידע לירות לכל עבר: לעבר אשתו ויוייאן, בנו רוני, והשד יודע למי עוד. שמועות דיברו על מכות בינו לבינה, בינו לבינו, וחוזר חלילה.
הילדים האחרים באו והלכו. תקופות חיו בבית, ותקופות ניסו מזלם לבדם. סיפורי אהבה לא היו שם, ורק יחזקאל נשאר כנותן הטון הקשה במשפחה.
אם לא היה די בשלטון הטרור הזה, הצליח יחזקאל לאלף את כולם בבית בהתאם לסגנון חייו הלא צנוע, והכל בפרהסיה. על הפילגש ידעה אפילו אשתו. אז מה? זה הרי היה עוד חלק בסגנון חייו המתירני, המתיר לו לעשות במשפחתו ככל העולה על רוחו. האם רוני הילד יכול היה לצאת טוב יותר עם אבא כזה, במשפחה כזו?! האם אשתו יכלה לשרוד נפשית עם בעל כזה?! האם שלוש הבנות האחרות במשפחה יכלו לבנות לעצמם חיים סבירים עם נתוני פתיחה כאלה?! במקרה הטרגי, כנראה שלרוני לא היו הכוחות הללו. כוחות כאלה ניתנים במשורה, ולרוני לא היו כאלה. בסטייה חדה עם אלף אלפי הבדלות: השבוע נבחר "כוכב נולד 6" וסיפור זריקתו מחיק משפחתו החרדית לא רק שלא שברו אותו אלא חיזקוהו. אפילו האלוהים של בני ביתו "המאמינים" עזר דווקא "לכופר" - והנה הוא לפנינו סלב בתחילת פריצתו והצלחתו.
נחזור לשחור חיינו השזור בפרח רוז שנקטף בדמי חייו.
איך היה יחזקאל מחוץ לביתו? כיצד התנהגו אשתו וילדיו?
הכל 10.
שלום לכולם.
חיוכים לכולם.
"חברותיים".
וכך חי לו בתוך המשפחה הזו שיצר יחזקאל, הבן רוני. כל מי שראה אותו, ראה את סיפור המשפחה יוצא החוצה. אבל סגנונו היה שקט, שקט עד להחריד. כגודל הרעש בדירה, כך היה גודל השקט של הילד בחוץ. נדמה היה כי הילד עומד להתפוצץ בכל רגע, מעוצמת "השקט" הפנימי שבו.
האם יש פסיכיאטר שעם נתונים כאלה היה מוציא דיאגנוזה שונה מאסון נוראי כמו זה שחווינו, שעומד להתרחש במשפחה הזו? על הפצעים הללו ניתן להוסיף לא מעט מלח, והשד יודע אם יש קשר ביניהם - אם סתם אסון רודף אסון. יחזקאל החזק כמו שור, התמוטט לפתע, ואחרי תקופה חסרת ודאות - מת. סיגלית (בתו ואחותו של רוני) שניסתה לבנות ביתה מחדש - נרצחה באכזריות כנראה ע"י רוצח שהתאבד.
יחזקאל. זה מה שבנית? אכן תלמידים "טובים" נשארו אחריך... אחד אחד. את נגזרת יחזקאל לדורותיהם ניתן לקרוא בכל אמצעי תקשורת שרק תכוונו אליו, ואת הכתובת הבאה על הקיר אל לה לתפוס אותנו המומים. הא... כבר השבוע הטביעה אם נוספת את בנה הקטן בים: "היא רצתה את טובתו". כנראה שכל מה שאנחנו לומדים, זה להיות גרועים יותר מסיפור לסיפור, והמערכת בשלה: פריימריז!!
