שערו בנפשכם שהייתם עורכים קניות בסופרמרקט. בוחרים מוצרים זולים מהמדף, ומחשבים את הוצאותיכם בקפדנות. ואז, כשהייתם מגיעים לקופה, הייתם מגלים שהחשבון גדול ממה שחישבתם. מדוע? משום שחויבתם בעמלת שימוש בעגלת הקניות, עמלת שורה על כל רישום של פריט בקופה, ודמי ניהול חשבון - עבור ניהול החשבון שלכם על-ידי הקופאית. לבסוף כששילמתם, נאלצתם להוסיף אף עוד, משום שפעולת התשלום חויבה בעמלת פקיד, כשגם על פעולה זו חויבתם בעמלת שורה כמובן. ללא ספק הייתם מבינים שעבדו עליכם, וגם אם לא הייתם נוטשים את עגלת הקניות בלי לשלם והולכים לסופרמרקט אחר, הייתם מקימים מהומה רבתי. אז איך זה שהבנקים עושים לכם בדיוק אותו דבר, ואתם שותקים?
בכל ארץ אחרת בעולם, אם תפתחו חשבון בנק, ותפקידו בו 10 שקל, ואז משום מה תשכחו מהכסף למשך שנה. בתום השנה תחזרו ותגלו שה- 10 שקלים שלכם צמחו באי אילו אגורות. בארץ, קרוב לוודאי שתגלו שאתם חייבים כסף לבנק. לא די בכך, שבארצנו שכחו מזמן מהמנהג לשלם ריבית על יתרת זכות, אלא שהמציאו בה רשימת עמלות יצירתית שאין לה אח ורע בשום מקום בעולם. המדהים ביותר הוא שעמלות נגבות מכם לפעמים גם בלי שעשיתם כלום ובעצם גם כשכלום לא קורה בחשבון שלכם.
לאחרונה הציגו הבנקים רווחים נמוכים במעט ממה שהם הורגלו להציג. זה לא קרה בשל הורדת העמלות. להפך, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פסקה בהחלטיות שעמלות הבנקים דווקא עלו. הירידה ברווחיות קרתה בגלל החלטות השקעה שגויות של מנהלי הבנקים. אבל גם מיעוט הרווחים, וגם הביצועים הנמוכים של המנהלים לא הספיקו כדי להוריד אותם מראש טבלת השכר השערורייתית. העמלות, שמגיעות בעיקר דווקא ממשקי הבית, מרפדות את התנאים המשופרים שלהם. על-פי נתוני הבנקים עצמם, מדובר ב-2.45 מיליארד שקלים של עמלות, לעומת רווח נקי של 1.77 מיליארד שקלים לארבעת הבנקים הגדולים ברבעון האחרון.
אז איך זה עובד? נניח שיום אחד אתם מבינים שצריך לעמוד על המקח עם מנהל הבנק, ונניח שאתם לקוח מכובד של הבנק, ולא הלקוח השכיח שתלוי במנהל הבנק לאישור משיכת היתר שלו. אתם מפנים לכם חצי יום והולכים להתווכח עם מנהל הסניף שלכם. לאחר משא-ומתן מתיש, אתם מצליחים לקבל הנחה עצומה: 70, 80 או אולי אף 90 אחוז על שלוש העמלות שנראות לכם הכי שכיחות בחשבון שלכם. הישג, לא? לאחר זמן לא רב של שביעות רצון, שבו קרוב לוודאי המלצתם לחבריכם לעשות כמוכם, אתם מגלים שקורים שלושה דברים. האחד - שכחתם שיש עמלת מינימום, וגם אם לא שכחתם, קרוב לוודאי שהעלו אותה, וחלק לא מבוטל של הפעולות שלכם לא נהנה מההנחה בשל עמלת המינימום. השני - הבנק מייקר את העמלה. ההנחה שלכם באחוזים אומנם נותרת, אבל הבנק מעלה את העמלה התעריפית באופן חד-צדדי. לא משהו אישי נגדכם כמובן. השלישי - הבנק ממציא עמלות חדשות, או עמלות ישנות עם שמות חדשים, והם מככבים כעת בדפי החשבון שלכם. חזרה למשבצת הראשונה.
את אותו תרגיל בגדול עשו הבנקים לנציגי הציבור שלנו - החכ"ים ובנק ישראל, בעת האחרונה. גם אם בנק ישראל יתערב ויקבע שיעורי מכסימום לעמלות, התרגילים בצורה כזו או אחרת יחזרו על עצמם. שורש הרע הוא, שהבנקים יכולים לקבוע עמלות כפולות ומכופלות בעצם על אותו דבר עצמו, וגם על "שירותים" שהם כורח המציאות או לא מטריחים אותם בפועל. מי שעדיין לא הבין את זה שיעיין שוב בסיפור הסופרמרקט בפסקה הראשונה. צרה נוספת היא שבעצם אין תעריף עמלות מחייב. התעריף קיים רק למראית עין, והוא כה מופרז שאין בעיה לבנק לתת הנחות לכול מי שהבנק מעוניין בכך. החמור מכול היא הרשימה האין-סופית של העמלות, והשמות היצירתיים שלהם. השורה התחתונה היא, שאין דרך אמיתית להשוות מה משלמים בכל בנק והיכן כדאי להיות.
אז איך בכול זאת ניתן להתגבר עליהם? המפתח הוא - שקיפות ותחרות חופשית. כלומר, לתת לציבור את היכולת להשוות באופן ודאי ופשוט את המחיר המלא של שימוש בשירותיו של בנק אחד לעומת האחר, ואז לאפשר לו לעבור בקלות בין בנק לבנק. הצעד הראשון להשגת היעד הזה הוא רשימה קצרה, פשוטה, ברורה ואחידה של מספר מועט של עמלות שאותם יורשו הבנקים לגבות. הרשימה הזו צריכה להיות כפויה מלמעלה על-ידי המדינה בחוק. אני יודע שבנק ישראל החל לעשות זאת, אבל זה ממש לא מספיק.יש להוריד מהרשימה את כול העמלות שמהוות כפל עמלה, כמו עמלות השורה. יש להוריד את העמלות המדומות על כול מה שלא מעמיס על הבנק שום טרחה או שנגבות בלי שיקרה שום דבר בחשבון, כמו עמלות ניהול. לבסוף, יש לבטל את העמלות על פעולות שהן פועל יוצא הכרחי של השימוש בשירותים האחרים, כמו עמלות על הכנסת או הוצאת כסף מהחשבון. כדי להקל על עצמם יכולים נציגי הציבור שלנו פשוט לגשת לאתרי האינטרנט של בנקים בארה"ב ולהוריד משם את דף העמלות שלהם. כן, לא טעיתי - דף, ולא חוברת כמו שזה בישראל.
בנוסף, כול הבנקים יחויבו לפרסם את תעריף העמלות שלהם באופן ברור ובולט בסניפים ובאתרי האינטרנט של הבנק. התעריף יהיה חייב להשתמש באותם שמות, ובאותו סדר שהוכתב בחוק. בצמוד לתעריף יפרסם הבנק גם את הריבית שהוא נותן לבעלי יתרת זכות. התעריף הזה יהיה התעריף המחייב. על-פי חוק, הבנק לא יורשה לתת לאף לקוח, פרטי או תאגידי, תעריף שלא פורסם באותו דף. אם הבנק ירצה לתת תעריף זול יותר ללקוחות שיש להם יותר מ-500,000 שקל בחשבון, או מבצעים יותר מ-20 פעולות בחודש, או מעבירים משכורת לבנק, או סטודנטים, חיילים ופנסיונרים וכו', הוא יצטרך לפרסם את התעריף הזה בעמודה נוספת באותו דף פרוט, עם קריטריון ברור מי זכאי לאיזה תעריף. הבנתם נכון - גם התעריף שמשלמות משפחת ורטהימר, משפחת עופר ומשפחת אריסון יהיה ידוע לכולם, וכך גם התעריף אותו משיגים החשבים של טבע, בתי הזיקוק וחברת החשמל. אגב, חוק כזה יכול להועיל גם לתחרות בענפים נוספים. למשל, בסלולר.
כדי לפשט את החישוב תיאסר קביעת תעריפי מקסימום או מינימום, ובסעיפים מסוימים יחויבו הבנקים לנקוב בשקלים קבועים ולא באחוזים. הבנקים גם יחויבו לתת ללקוחותיהם דוח רבעוני, בפורמט שייקבע גם הוא בחוק, ויכיל את החישוב המבואר של כול העמלות ששילם הלקוח באותו רבעון, באופן שיאפשר ללקוחות לחשב מדוח זה באופן מיידי כמה הייתה עולה להם אותה פעילות בבנק אחר על-ידי הצבת התעריף המתחרה באותו דף חישוב. כמו במערכת המשפט - המבחן להצלחת השיטה שתונהג הוא מבחן בוזגלו. השיטה תצליח אם גם "בוזגלו" יוכל להשוות מחירים על-פיה.
לבסוף - החקיקה חייבת להבטיח את יכולת המעבר. ללא קשיים בירוקראטיים, ללא פעולות מסובכות, ובעלות שווה לכול נפש. החוק צריך לחייב את הבנקים להעביר את חשבון הבנק כפי שהוא על כול ניירות הערך, החסכונות, החובות, קווי האשראי, הוראות הקבע, ההרשאות לחיוב חשבון וכרטיסי האשראי שלו באופן שקוף לבנק אחר בתוך יום עבודה אחד. כלומר, לאחר שהלקוח השתכנע שבבנק אחר הוא יקבל יותר, כול שהוא יצטרך לעשות הוא לפתוח חשבון בבנק החדש, ולתת הוראה אחת ויחידה לבנק הקודם שלו. תמורת פעולה זו הוא ישלם עמלה חד פעמית שגובהה ייקבע על-ידי בנק ישראל. משהו כמו 50 שקל למשל. הבנק הנעזב יצטרך לסגור את החשבון של הלקוח בתוך אותו יום עבודה, ולסיים איתו את כול יחסי הבנק-לקוח בלי להשאיר זנבות, שימשיכו לטרטר את הלקוח גם הלאה כמקובל כיום.
השקיפות והתחרות, הם הנשק של הלקוחות בכול תחום צרכני. ממש כפי שאפשר להשוות את מחירי הגבינה, העגבניות והקורן-פלקס, ולעבור לקנות בסופרמרקט אחר. ממש כפי שאתרים להשוואת מחירים של מוצרים בני-קיימא פורחים באינטרנט ומאפשרים ללקוחות לוודא שהם קונים במחיר הזול ביותר. כך צריך להיות פשוט ונוח להשוות את עלות השרות הבנקאי, ולעבור למי שנותן את השרות הזול ביותר.
אני בטוח שהבנקים יילחמו בשינוי הזה בחירוף נפש, ויחצניהם יסבירו למה זה מסוכן, מסובך ולא הגיוני. כשזה לא יצליח, הם יילחמו על הפרטים הקטנים, ויכניסו סייגים שיעקרו את השינוי מיסודו. אני גם בטוח שהם ממש לא מעוניינים שתקראו את המאמר הזה. אבל, זו ההזדמנות לשינוי צרכני. הבנקים בחוצפתם, עצבנו את חברי הכנסת ואת בנק ישראל, והללו נחושים לחולל שינוי. גם ריח הבחירות המתקרבות משחק לטובתנו. אם זה יהיה השינוי הנכון, יהיו תוצאות חיוביות. אם לא, נמשיך לקטר, ולכתוב מאמרים בנושא עוד שנים רבות.
