על כלכלה גלובלית ומלחמות

האם בעידן הכלכלה הגלובאלית יש להון השפעה על מלחמה ושלום. נושא זה התעורר, בין היתר, בעת האירועים בקווקאז בסכסוך שבין רוסיה לגאורגיה על החבלים הבדלניים. התשובה לשאלה הזאת היא אומנם מורכבת מאוד אך בהכללה, ההיסטוריה של המאה ה-20 נתנה תשובה שלילית. ומה שקורה כיום מחזק הנחה זאת. היה גם עידן אחר שבו ההגדה הפכה לאגדה והיא קשורה בהון יהודי, ב"בית רוטשילד". ב"מבט, של ערוץ 1, ב-11.8.2008, תוך כדי סיקור האירועים בגאורגיה, העיר הפרשן לעניינים בינלאומיים דוד ויצטום כי "עכשיו שרוסיה אינה קומוניסטית, אלא קפיטליסטית כמו ארה"ב, האוליגארכים לא רוצים מלחמה". זאת הייתה אמירה שאינה נטולה היגיון בכל הקשור בהשפעה שקיימת כיום של הכלכלה הגלובאלית על הגאואסטרטגיה. היא לא באה להשוות בין מלחמה ממש, לבין נגיחה מסוג הבריוני של רוסיה נגד גאורגיה. ודאי שהיא לא נועדה להשוות בין המצב בארה"ב לבין המצב ברוסיה. הכלכלה הרוסית, שגם היום היא ריכוזית ובנויה בעיקר על משאבי אנרגיה, נפט וגז, היא פגיעה יותר בהשוואה לכלכלת המערב בכלל וארה"ב בפרט. הבורסה, ככלל, להוציא חברות שסוחרות בנשק, לא אוהבת סכסוכים בינלאומיים, בייחוד כאלה שנוגעים לשווקים שבהם היא פועלת ומהם היא מושפעת. אבל זה לא אומר שיש לה מעין "וטו" על אירועים של שלום ומלחמה. הא ראיה, בעקבות האירועים בגאורגיה והמתח בין ארה"ב והמערב לרוסיה, משקיעים בינלאומיים מכרו נכסים ברוסיה והמדד של הבורסה הרוסית נפל. רוסיה, אף שהמערב תלוי במקורות האנרגיה שלה, היא עצמה תלויה בהשקעות של המערב, בטכנולוגיה שלו ובאמצעי הולכה של גז ונפט. ובכל זאת הפרלמנט הרוסי, והנשיא, אישרו את זכות החבלים הבדלניים בגאורגיה, לעצמאות. זאת עדיין לא מלחמה, אך יש בה יותר מבדָל של "מלחמה קרה".זה brinkmanship - הליכה על הסף. מכל מקום, ההערה של ויצטום ראויה לעיון ולדיון בעידן שבו נסתיימו המלחמות האידיאולוגיות, והמאבק העיקרי עבר לתחום הכלכלי. ככלל, מלחמה לא טובה למשק ולכלכלה. זה בחזקת האקסיומה. העובדה שהמשק הישראלי לא נפגע קשות כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה היא בגדר נס. ההפסד הוא בכל, ללא יוצא מן הכלל, חיי אדם, נפגעים, נכים, גמלאות, פיצויים. שלא לדבר על המשק בעצמו, התעשיה, המלאכה, השיקום וכיו"ב. בכל זאת, כעיקרון, הכלכלה לא מנעה מלחמות, לא רק בעולם העתיק אלא גם בעולם החדש. להפך, ברוב המלחמות הכלכלה נרתמה לשירותן. הדוגמה הטובה ביותר בעת החדשה היא גרמניה הנאצית. שר החימוש אלברט שפֶר הפך את התעשיה הנאצית למנוף אדיר של המלחמה והיטלר גמל לו על כך, עד ששפר הגיע למסקנה שהיטלר הרחיק לכת. הוא אומנם לא הוצא להורג בעוון פשעי מלחמה אך ישב בכלא שפנדאו 20 שנה. זה אמור גם לגבי ארה"ב. התעשיה והמשק האמריקנים, במלחמות העולם, נותבו רובם למטרות המלחמה ולסיוע לבעלות הברית בראש וראשונה, בריטניה ואחר כך גם ברה"מ. יש גם ערך מוסף טכנולוגי למלחמה. הרבה המצאות שהן תוצאת הכורח הצבאי, הופכות לאחר המלחמה כאמצעי בשירות אזרחי. ללמדכם כי כאשר מדובר במלחמה אין בעיות של תקציב ביטחון. הרוב הולך למטרות המלחמה. השוק האזרחי אוסף את השאריות, וגם זה משהו.

רווחי מלחמה

רבים הם האנשים שהתעשרו בעיתות מלחמה, בין אם עסקו ביצור כלי מלחמה או סיפקו שירותים לכוחות המזוינים. והיו גם מקרים של התעשרות לאחר המלחמה. הצבא משאיר אחריו עודפים בצורת כלי נשק או גרוטאות ויש לכך לקוחות בשוק האזרחי. אני מכיר מכתובים משפחות בארץ שהתעשרו לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה מן העודפים הללו. ויש לכך גם פן מכוער כאשר מספר ניצולי שואה ניצלו את התוהו ובוהו בעיקר בגרמניה כדי לעשות הון, מהם בתחומים מפוקפקים ובדרכים מפוקפקות עוד יותר. הם לא היו רבים. אבל היו, וראו בכך מעין צדקנות על העוול שנגרם להם. וכדרכם של מתעשרים, שוכחים להם זאת כאשר העושר שלהם, ברבות השנים (כדוגמת "הברונים השודדים" באמריקה) משמש צינור להעברת תרומות או השקעות. ובכלל, האם תתכנה מלחמות בהיקף של שני מלחמות העולם, מלחמות שלא ידענו אותן יותר מ-60 שנה, ובייחוד לאחר נפילת האימפריה הקומוניסטית. בשנת 1989 טען פרנסיס פוקויאמה (בספרו,"קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" - 1992) כי לאחר התרסקות האידיאולוגיה הקומוניסטית אין לרעיון הדמוקרטי ליברלי מתחרה, ומשום כך מלחמות גדולות לא יפרצו. לאחר פיצוץ מגדלי התאומים בשנת 2000 תיקן עצמו פוקויאמה והוסיף סייג שלא מדובר בפעולות טרור בינלאומיות, אך התזה שלו שרירה וקיימת. אבל פוקויאמה לא הביא בחשבון מאבקים כלכליים, ותחרות בין גושית חדשה שלא על בסיס אידיאליסטי אלא על בסיס של שליטה. הקומוניזם, כפי שהיה, נעלם, גם בסין, אך העריצות קיימת. הפוטיניזם קם במקום הקומוניזם, משטר צאריסטי כמעט, שיש לו נטיות אימפריאליות, לפחות בקווקזים הסמוכים, כפי שהזכרנו, וגם במה שקרוי "ציר הרשע". ובאזור שלנו, במקום משטר השאח הפרסי קם החומייניזם, שיש לו שאיפות דתיות אימפריאליות. רוסיה ירשה את "האלביון הנוכל" בצביעות שלה באזור שלנו. אידיאולוגיות בלבוש אחר. אך אנו עוסקים בהיבט הכלכלי. במאמר שפרסם לא מכבר פול קרוגמן, פרשן כלכלי אמריקני בולט ב"הרולד טריביון", הוא עוסק בסוגייה זאת. הוא מזכיר כי ב-1912, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פרסם הסופר הבריטי סר נורמאן אנג'ל ספר ושמו: The great Illusion- a study of military power to national advantage - האשליה הגדולה- עוצמה צבאית מול תועלת פוליטית. סר נורמן טען כי המלחמות חלפו מן העולם, משום שבעידן של פיתוח תעשייתי מואץ אפילו המנצחים במלחמה מפסידים יותר משהם מרוויחים. לפיכך אין זה מן התבונה שהם יפעלו בניגוד לאינטרסים שלהם". קרוגמן מוסיף:"הוא צדק, אף על-פי כן פרצו המלחמות". בכול מקרה, לא ההון עצר את המלחמות. להפך, כאשר נתקבלה ההחלטה על-ידי השלטון, ההון הלך עם המלחמה ושירת אותה, וזה נחשב למעשה פטריוטי. עם זאת, אמירתו של ויצטום, יש לה דווקא שורשים היסטוריים, וליתר דיוק - יהודיים. ידוע שיהודים עשירים הייתה להם השפעה על השלטון מקדמת דנא, גם במזרח וגם במערב. ואין בכוונתי ברשימה זאת לפרט. מה גם שמדובר בהבט ספציפי, בינלאומי. כאן מדובר במשפחה יהודית אשר חלשה במידה רבה על הבנקאות במרכז אירופה, במאות ה-18 וה-19, משפחת רוטשילד.

גיטלה ו"הבחורים" שלה

על משפחת רוטשילד לדורותיה יצאו עשרות ספרים. אני קראתי שניים או שלושה, אך זכרתי ספר מיוחד שבו סופר כיצד הרוטשילדים התערבו למניעת סכסוכים בינלאומיים. בדרך כלל, כאשר אני נתקל בספר היסטורי כזה הוא לא מוחזר לחנות הספרים המשומשים. אני מכניס אותו למדף. כלומר הוא שמור. הבעיה שלי היא, כמו בכול דבר גנוז אצלי, היכן שמתי את האובייקט, או במקרה זה את הספר. לא כל הספרים נמצאים בחזית המדף ויש שמצויים מאחור. לא כולם הם מרשימים בגודל. יש קטנים ובעטיפות נייר. לך ומצא, בייחוד שהוא למעשה לבת הרשימה, למרות המבוא הארוך. מצאתי, ודווקא לאחר חיפוש קצר. ספר קטן בעטיפה רכה ושמו The Rothschilds (פורטרט משפחתי) מאת : פרדירק מורטון- הוצאת crest book 1961. הסיפור מתחיל במאיר אמשל היתום, הלא הוא אבי אבות שושלת רוטשילד מגטו פרנקפורט ונישואיו לגיטלה למשפחת שאפנר הידועה, שהייתה מבוגרת ממנו בעשרים שנה, אבל בצד הבעל היא הייתה אשת החייל, המלכה הבלתי מעורערת. לפי המסופר, ברבות הימים כשהברונית, כבר קשישה מאוד (היא מתה בגיל תשעים וחמש), נכנסה אליה שכנה חרדה, שמא בניה שהגיעו לגיל הגיוס עלולים להיהרג במלחמה. היא שאלה אם הברונית שמעה איזו בשורה מ"האישיות הגדולה" (כנראה ביסמרק: צ.ג) האם יהיה שלום או מלחמה. "מלחמה?- הקשתה גיטל, הבלים, הבחורים שלי לעולם לא ירשו זאת". ואכן מורטון קורא להם "מחרחרי השלום". לבני רוטשילד היו קשרים בכל חצרות המלכות באירופה ומה שלא עשו הקשרים עשתה התקשורת. לא באמצעות קווים חוטיים או על-חוטיים אלא פרשים ומרכבות, צי של ספינות ובלדרים ובמקרה הצורך גם יוני דואר.ואם הרוח לא נשאה מהר את היונים, המפרשים של האוניות שלהם עשו זאת. באחד המכתבים של מי שנחשב הדיפלומט המבריק והמשפיע ביותר באירופה, שארל דה טלייראן (ששימש, בין השאר, שר החוץ של נפוליון), כתב ככה לאחותו של המלך לואי פיליפ: "הממשלה האנגלית תמיד מקבלת מידע מהרוטשילדים עשר עד שתים עשרה שעות לפני שהמסרים מגיעים מן השגרירות. זאת מכיוון שהספינות בשירות הרוטשלידים שייכים לבית רוטשילד, הן לא לוקחות על סיפונם נוסעים ומפליגות בכול מזג אוויר. לטליירן המבריק מיוחסת האמירה: "הכידונים יכולים לשמש הכול מלבד לשבת עליהם". אכן מדינאי חכם זה עשה הכול כדי להשיג בדרך דיפלומטית מה שלא ניתן היה להשיג בעזרת כידונים. לתשומת לב הפוליטיקאים בעלי עבר צבאי מפואר. השפעתם של הרוטשילדים חלה כמעט על כל היבשת ובעיקר המעצמות, אנגליה, צרפת, פרוסיה-גרמניה ואוסטריה. הקנצלר האוסטרי, הנסיך מטרניך, הורה לכול הנוגעים בדבר כי "בשום אופן אין לעצור שליחים של בית רוטשילד שעושים דרכם בנתיב לומברדיה בין נאפולי לפאריס. הם יכובדו כשליחים רשמיים ויש לסייע להם בכל". ומטרניך ידע היטב באיזו צד מרוחה החמאה הרוטשילדית. " יש לנו החזקות בשווי של 900,000 רנטים (קרוב לשני מיליון פרנקים צרפתיים) כתב ג'יימס רוטשילד לאחיו סולומון ב-1830. ואם השלום יישמר הם יהיו שווים 75% בעוד במקרה של מלחמה ערכן יירד לכדי 45%". זאת הסיבה שכאשר בשנת 1839 המלך ליאופולד של בלגיה, שזה עתה נולדה כמדינה, ביקש לספח לעצמו את הפרובינציות של לוקסמבורג ולימבורג מידי הולנד - הבחורים של גיטל אמרו: לא!!! "ממשלת בלגיה לא תקבל פרוטה שחוקה מאיתנו- כתב סולומון- אף שהם עמדו בפתח וביקשו כסף. ככול שקשה לי לסרב לתחינות אלה, אני אחוש מפוצה אם בלגיה תיסוג בה מכוונותיה והשלום ישרור". בלגיה חזרה בה, הרוטשילדים הלוו. גם קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק הגדול הגיע לאותה מסקנה. "מטבע הדברים, הוא כתב ליועצו, אשר ניסה לקבל הלוואות לממון חימוש פרוסי, שה"הבית" (בית רוטשילד- צ.ג) יעשה כול שביכולתו למנוע פרוץ מלחמה. עובדה זאת מוכיחה את מידת הרגישות שדרושה בעיסוקים עם רוטשילד". כיום הדברים הם לא רק הגדה אלא נשמעים כאגדה. ההון של הרוטשילדים מנע מלחמות. הלוואי בימינו.