ניצב אורי בר-לב הוא איש רב זכויות וכישורים שנעשה לו עוול מחפיר. אבל אורי הוא לא הסיפור. הסיפור זה אנחנו. הסיפור הוא על משפחה שרוצה לבלות בחוף הים ומוצאת את עצמה בלוויה משפחתית. הסיפור הוא על אזרחים שומרי חוק שחוששים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, שמא לא ישובו הביתה בשלום. הסיפור הוא על עברייני תנועה שמצפצפים על החוק ומשפחות פשע שמצאו גן עדן בארץ הקודש.
חוק וסדר הפכו ללעג בישראל, כאשר מדינתנו האהובה הופחת למקום שסיוט לחיות בו. יש סיבות רבות להידרדרות אבל בראש הרשימה עומדת מערכת אכיפת החוק.
בישראל משלמים יותר מיסים מאשר ברוב מדינות המערב, אבל האזרחים נדרשים להסתפק בשירות ציבורי ירוד בכלל ובפיקוד משטרתי בינוני בפרט. זו לא שאלה של תקציב, יש תקציב - זו שאלה של מנהיגות ויכולת אישית. הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו. המפכ"ל דודי כהן הוא שוטר ואדם בינוני שנרתע מקצינים מצוינים בקרבתו. אין הסבר אחר. אין הסבר לכך שבתקופת כהונתו הקצרה של כהן, הוא הספיק לסלק את שלושת הקצינים המוכשרים והמבטיחים במשטרת ישראל - דוד צור, בני קניאק ועכשיו אורי בר-לב. שלושתם קצינים למופת. שלושתם עולים על דודי כהן.
רבות כבר סופר ויסופר על אומץ ליבו ותבונתו של אורי בר לב. אבל לאחרונה הושמעה ביקורת המנותקת מהמציאות על כך שאורי אינו יודע לקבל מרות. אין דבר רחוק יותר מן האמת. דוגמא בולטת היא ביצוע ההינתקות. אני משוכנע שאורי, אשר נלחם בטרור ובפשע כל חייו הבוגרים, התנגד להינתקות מגוש קטיף וצפון הרצועה ללא תמורה. אך כשנפל הפור הוא הוביל את המשימה המשטרתית המורכבת ביותר שהייתה אי פעם בישראל. אורי עשה זאת ללא דופי ויותר חשוב ללא נפגעים.
אך כאמור, אורי הוא לא הסיפור. הסיפור זה אנחנו והחברה שאנו רוצים לחיות בה. אני משוכנע שאם טובת אזרחי ישראל בראש מעייניו של השר לביטחון פנים, הוא ימצא את הדרך כך שאורי ימשיך לשרת את הציבור - כי לציבור מגיע יותר.
