מפקד המחוז הדרומי של המשטרה בשנת 2008, ניצב אורי בר-לב, מואשם ומודח מן המשטרה בגלל שסירב לקבל את הנחיות הדרג שמעליו (המפכ"ל) ולהשתבץ במסלול שירות שלא יוביל אותו בעתיד לתפקיד המפכ"ל של משטרת ישראל. כלומר, כאשר הרגיש שמתקיימת פגיעה אישית בו, הוא הגיב בכל הכוח כדי למחות על כך. גם עדר התקשורת בשנת 2008 גויס/התגייס למאבק למען הקצין הבכיר שסירב לצעוד בתלם שסומן לו.
מפקד המחוז הדרומי של המשטרה בשנת 2005, ניצב אורי בר-לב, קיבל ונתן ומילא עד תומה פקודה בלתי חוקית בעליל, כזו שדגל שחור משחור מתנוסס מעליה - גירוש אזרחים מבתיהם בארצם - בלי לסרב ובלי לערער. כלומר, כאשר ידע שקיום ההוראה מהווה פגיעה חמורה ביותר באלפי בני אדם ובזכויות האזרח והקניין שלהם, הוא לא סיכל את הפשע, למרות שבתפקידו הבכיר היה בכוחו לעשות כן. גם עדר התקשורת בשנת 2005 גויס/התגייס כדי לדרבן את קציני משטרת ישראל ושוטריה לבצע את מה שאסור היה לעשות.
בקיץ 2005 מנעה משטרת ישראל מאזרחים במקומות שונים בארץ לנסוע לכפר מימון כדי למחות נגד הגירוש. בקיץ 2008 חוזרת אותה משטרה על אותו תרגיל ומונעת ממפגינים להגיע באוטובוסים למודיעין-רעות כדי למחות על העוולה התורנית, הפעם בעניין "צווי הרחקה" נגד יהודים.
המאבק הנוכחי בצמרת משטרת ישראל איננו על מהותה או על תפקודה או על המלחמה בפשיעה. המאבק הוא אישי, על קידום ועל תפקידים. כלומר, סדר העדיפויות מעוות, דבר המשפיע לרעה על ביצועי המשטרה.
בדרך כלל מתרצים ראשי המשטרה את מחדליהם בחוסר כוח-אדם ותקציבים. האומנם אלה חסרים? לפני 3 שנים ראינו כיצד אלפי שוטרים הושבתו מאימוניהם ומתפקידיהם בשירות האזרח, והשקיעו שנת פעילות ומשאבים ללא גבול ב"משימה הלאומית": גירוש אזרחים. אם למשטרה היו כוח-אדם ותקציבים למשימה זו, הרי שאין לה בעיית משאבים. אמור מעתה: אל תתנו להם כספים!
לא צה"ל ולא המשטרה במסגרת השיח הציבורי נאמר לעתים שלא צה"ל היה אמור לגרש אזרחים אלא המשטרה. האמת היא שלא צה"ל ולא המשטרה היו צריכים לבצע את הפשע. פקודה בלתי חוקית בעליל איננה רק כזו שאסור לבצעה. היא גם כזו שאסור לתיתה. בתפקידו הבכיר היה ניצב אורי בר-לב בצד של נותני הפקודה הרבה יותר מאשר בצד של מקבליה. מי שתומך בו היום ומנמק את תמיכתו באזכור הביצוע המושלם של הגירוש מתעלם מכך שמשטרת ישראל 2005 הושבתה ממלחמתה בפשיעה, וביצעה בעצמה פשע.
אחרי ה"הינתקות" - המונח הרשמי המכובס לגבי הפעולה שכל מה שנותר ממנה הוא הטיהור האתני של היהודים שהתגוררו ברצועת עזה ובצפון השומרון - הוציאה משטרת ישראל אלבום שבו השתבחה בביצועיה בהקשר זה. כצפוי, האלבום המביש לא זכה להבלטה באמצעי התקשורת. אבל, כאשר הוגשו מחאות למשטרה נמסרה מלשכת הדובר שלה התגובה הבאה: "מדובר בכתיבת ספר היסטורי המתעד את חלקה של משטרת ישראל בהינתקות תוך תכלול כל העשייה של כל הגורמים. כל זאת במטרה לתעד המורשת ולהנחיל התורה לדורות הבאים". רק מי שמבין מה הן מורשת ותורה בהקשר זה ומה הוא תכלול, רק הוא יצליח אולי להבין מה בין (אי-)סירוב פקודה בקיץ 2005 לבין הסירוב ב-2008, וכיצד ב-2 המקרים התייצבו קרנפי התקשורת לצידו של מפקד כוחות הגירוש של משטרת ישראל.
