1) שער בדקה ה-92 מאלץ לעשות לא מעט התאמות. פסקאות נמחקות, משפטים נערכים, ציונים עולים או יורדים. סכינים ודאי נכנסות חזרה לנדנן. המסקנות? במקרה של ישראל-שווייץ הראשית נותרת בעינה: נבחרת ישראל היא נבחרת בינונית, עם שחקנים בינוניים ומאמן שהיום המילה בינוני אפילו לא בינונית עליו. מזלה: היא הוגרלה למשחק פתיחה מול נבחרת בינונית ממנה.
2) אנדי מארי עלה למשחק מול רפאל נדאל בחצי גמר אליפות ארה"ב הפתוחה עם אסטרטגיית משחק ברורה: אני האנדרדוג, אין לי מה להפסיד, אני תוקף. למה? כי הוא יודע מי הוא. מה יש לו לתת ומה יש ליריב שלו להציע. זו הייתה האסטרטגיה הנכונה. את הטקטיקה נשאיר לפרשני הטניס. בשעה זו, כשהוריקן האנה תוקף את החוף המזרחי בארה"ב, מארי נמצא במרחק מערכה מההישג הכי גדול של הטניס הבריטי מזה למעלה מיובל. שווייץ היא לא נדאל, וישראל לא אנדרדוג כמו מארי (והיא גם לא מוכשרת כמוהו) אבל דרור קשטן, במהלכיו לפני, במהלך ואחרי המשחק, הוכיח שוב שהדבר האחרון שמעניין אותו הוא לקדם את הכדורגל הישראלי דרך הנבחרת שלו. ההיגיון הקשטני חשף את הבינוניות.
אם ישראל טובה יותר - וההצהרות חסרות האחריות והחוכמה של אבי לוזון והמקום ה-19 עלו לו לראש - אז למה הנבחרת לא באה לשחק כדי לנצח. אם היא אנדרדוג - ושלא יהיה ספק שישראל אנדרדוג מול נבחרת שהעפילה כמעט לכל טורניר גדול בעשור האחרון - אז שתשנה, תנסה להפתיע ולעקוץ. בטח בבית. במקרה של קשטן הייתה טקטיקה - הזויה - של קוזוקין, גולן בקישור, קולאוטי בחוד. אבל לא הייתה לו אסטרטגיה. הוא לא יודע מי זו הנבחרת שלו ומה יש לה לתת.
3) במונח טעות בלתי מחויבת משתמשים כמעט בכל ענף ספורט, אבל רק בטניס הוא משמש כפקטור סטטיסטי אמיתי. הנה רשימת הטעויות הבלתי מחויבות של קשטן במשחק: 1. עומר גולן. שהיה ברור בדקה ה-10 שלא יצמח ממנו דבר אבל מאמן לא מבצע חילוף בדקה ה-11 כשיוסי בניון עוד יכול ללהטט לו משהו. 2. דודו אוואט. לא בגלל המשחק שלו (דוידוביץ' כנראה היה סופג את שני השערים גם כן) אלא בגלל ההתעסקות הטיפשית בעמדת השוער. יאמר קשטן שזה לא פגע בנבחרת. שיאמר. 3. בירם כיאל. בניגוד לקוזוקין, שהיה מהפחות גרועים בנבחרת, כיאל, עוד בחירה לא ברורה ואולי דווקאית של קשטן, לא הורגש. משה אוחיון, טוב יותר ומנוסה יותר, היה עדיף. אולי גם ואליד באדיר. 4. רוברטו קולאוטי היה אמור להיות שלישי לאליניב ברדה ולבן סהר. הוא פתח ראשון. 5. מאור בוזגלו הוא השחקן הכי מוכשר בנבחרת ישראל למעט בניון. הוא ישב על הספסל 90 דקות. את כל הדברים האלה נורא קל לכתוב בדיעבד, אבל אף אחד לא כפה את הטעויות האלו על קשטן.
4) בניסיון צנוע לנבא את הימים הבאים, נותר רק להצטער על כך שארקדי גאידמק הוא לא הבעלים של הנבחרת.
מיישר קו עם הנבחרת 5) יוסי בניון ספק דמע בעת השמעת ההמנון לפני המשחק. "הוא נראה נחוש", סימס חבר, "זה 1:5 לישראל". בניון הוא עדיין, עד שבוזגלו יקבל יותר הזדמנויות, השחקן הכי טוב שיש לקשטן. הוא גם המנהיג של הנבחרת, על המגרש יחד עם בן חיים, אבל בעיקר מחוצה לו. כקפטן, כשחקן שכנראה הצליח יותר מכל ישראלי אחר, כאחד שספג שבע שנים של כדורגל אירופי ברמות הגבוהות ביותר, אפשר לצפות מבניון ליותר. לא רק ליותר מניסיונות עלובים להשתטח מעל רגליים מושטות של שחקנים שוויצרים; ליותר מלדפוק בחוזקה על הדשא אחרי החלטת שיפוט גבולית, או ליותר מפס לפני הדריבל השלישי על אותה בלטה, בדיוק הדריבל שהיריבים שלו כבר למדו. אפשר לצפות ממנו לא ליישר קו עם מה שהנבחרת שלו, והיא שלו כבר קמפיין שלישי, מייצגת ומייצרת. משהו כל כך שונה ממה שהוא אמור להקרין. אבל הוא מיישר קו איתה. גם בראיונות אחרי.
6) אם אתם רוצים את רוב ההבדל בין ישראל לשווייץ על רגל אחת, הוא התבהר בדקות שאחרי השער של בניון, ל-2:1. אף שחקן שוייצרי לא הלך אחורה, אף אחד מהם לא איבד את הראש. להפך. המסירות היו מדויקות יותר, חדות יותר, התיקולים חזקים יותר. לא היה שם קמצוץ של פחד, חשש. כן הייתה שם אמונה שלמה שהשער של בניון הוא שער ניחומים ותו לא. אמונה שלא התבססה על הרבה כדורגל. אם הייתה אמונה תמימה ואמיתית בשחקני הנבחרת, או בחלק מהצופים בה, שישראל תצליח למצוא את ה-2:2, גם כן אמונה שלא מתבססת על הרבה כדורגל, אז בכל זאת יש כאן סוג שהוא של צמצום פערים.
7) משהו חיובי אחרי ה-2:2? לנבחרת ישראל, וזו הבעיה הראשונה שלה, אין אתוס. זו בעיה של הרבה נבחרות לאומיות, ובישראל זה קשור בין היתר לעובדה שמאי הצלחות אי אפשר ממש לחבר אחד כזה. למדינת ישראל היה פעם אתוס, אחד המוצלחים, או יותר נכון המפורסמים, בעולם כולו. התאמה בין כדורגל לעם, מדינה, ארץ, היא שאיפה אינסטינקטיבית מדי. השחקנים מתחלפים מדי עשור, המאמן מדי קמפיין או שניים. אם בכל זאת מחפשים משהו בכוח לנבחרת ישראל של המאה ה-21, הרי שהיא לא מפסידה. היא לא הפסידה אצל גרנט, היא כמעט לא מפסידה אצל קשטן (משחק 15 ברציפות במוקדמות מונדיאל ללא הפסד). ישראל של אולמרט, ברק, לבני, ישראל של רוז ואלון ומיכאל, ישראל של גאידמק והאחים עופר, ישראל של גלעד שליט, ישראל של מלחמת לבנון השנייה - יכולה להתהדר בכך שהיא לא מפסידה. שהיא מתקיימת. נבחרת ישראל של המאה ה-21 היא נבחרת שמתקיימת. וזה נורמלי. נראה לי.
