אנשים קטנים

הסופר והעיתונאי בגטו לודז', יוסף זליקוביץ', כתב כי בגטו אין יהודים צעירים ויהודים זקנים. יש "יהודים קטנים ויש יהודים גדולים". בכך ביקש לומר שגם ילדים הגיעו לזקנה בקפיצה נחשונית, בניסיון ובחוויות המרות שעברו עליהם תוך פרק זמן קצר. מבחינה זאת "יהודים קטנים" היא מחמאה. אולם המונח הזה בשפת המקור שלו ביידיש "די קליינע מענטשעלעך" אינו מחמיא כלל ועיקר.הסיפור הוא של שלום עליכם, וכמה יסודות מן הסיפור הזה, כולל שמות של דמויות המופיעות בו, נכללו כעבור שנים ב'פואימה' של שלום-עליכם 'די גרויסע בהלה פון די קליינעמענטשעלעך (הבהלה הגדולה של האנשים הקטנים) הסיפור הופיע ב"המליץ" ביוני 1880. להלן קטע קצר מתוך הסיפור: "ה'מאמר' הזה עשה לו עד-מהרה כנפיים, ומכתבי-העתים בכל שלושת השמוליקים: מימין עצמון, סגל, רודנסקי. ארבע כנפות המדינה ראו את המציאה ונפלו עליה ויכניסוה אל מחיצתם ברחמים גדולים, וכל אדם חזו בה ויורו בה פנים ויוסיפו עליה נופך וידרשוה כמין חומר. הה, הרבה אדונים קראו את ה'מאמר' ההוא, והרבה הרבה מאוד נדברו ביניהם על אודות היהודים, העלוקות בתמונת אדם, המוצצים דמם ועצמותיהם יגרמו! בכל עבר ופינה, בבתים וברחובות, במרכבות ובכל מקום על ארץ רבה נשמעו אומר ודברים: 'יהודים ארורים, זדים ופוחזים... קהל... חרם... דם נוצרים וכו' וכו' עד אין קץ... גם אלינו למאזפּבקה הגיע הגיליון ההוא, וישיחו בו בבתי-מדרשנו, ו'הליצנים' מצאו בו כר נרחב לחידודים נפלאים, שיננו כחרב לשונם וימטירו הלצות ושנינות, וישחקו על 'הני בבלאי טפשאי' המאמינים לכל הבל נידף... ולא אחד במו ושאר-רוח לו להתעורר ולהכחיש העלילה בגלוי במכתב-העתי החמלניצקי ההוא, לא אחד התאזר עוז לסתום פיות משטינינו ומקטרגינו השואטים אותנו מסביב! - ה' אלהים אמת ומשפטו אמת! בגלל מקרה נקלה יצא אחד הנבלים לחרף ולגדף מערכות ישראל, יבדה סיפור מלבו ומכתבי-העתים יריקוהו מכלי אל כלי, האדונים יקראו, ישרקו ויניעו ראש: 'יהודים ארורים, זדים, פוחזים... קהל... חרם... דם נוצרים...' ואחינו בני ישראל שומעים ומשחקים וחומדים להם לצון - ואין שׂם על לב... במאמץ קטן ניתן לשנות דמויות ומצבים שיתאימו למחוזותינו ויש לנו מאמר אקטואלי מעין כמוהו. את מזפאבקה צריך להחליף בירושלים, שכן היא עומדת במרכז המידע שסביבו קמה המהומה הגדולה. ואשר למהומה, אין בעיה. קחו כול נושא שאתם בוחרים, שימו אותו בז'ורנליזם של ימינו ובמרקעי הטלוויזיון והוא יעוף כמו בלון, וחלק מן העם יתבונן למעלה וחלקו האחר ינסה לתפוס את זנבם של הבלונים. ומכיוון שלבלונים יש זנבות ארוכים, גם אנשים קטנים מצליחים לתפוס אותם, כמאמר סָבָתי על קיבות גדולות(תיאבון גדול) של אנשים קטנים. וינסה מישהו להיות ישר עם עצמו ועם התחום שעליו הופקד, כלומר לא יתעסק עם בלונים, יאוצו עליו סוחרי-סוכני שווק-"לופט מענטשען" ואין תואר הולם יותר בשביל אלה - ויאיצו בו למען ישתתף בעפיפוניאדה אם הוא רוצה להיות בפנים ושאנשים יראו את ה"ציפורה" למעלה. אינני מכיר מצבים דומים במשטרים מערביים שבהם שר בממשלה, אף שהיה נגד החלטה מסוימת בעת הדיון בסוגיה, מברבר ביקורת על הממשלה שבה הוא יושב לאחר שהתקבלה ההחלטה. אפשר ואלה, בין השאר, תוצאות של נסיבות שראש ממשלה לא יכול להדיח שר כזה. אבל מי יוצר נסיבות אם לא מנהיגים. ראש ממשלה שיושב לבטח ונהנה מיוקרה בתוך הממשלה ומחוצה לה, יכול להרשות לעצמו לשים קץ להפקרות כזאת. בממשלה שלנו לא רק שכולם חכמים, כולם נבונים וכולם הולכים לרבעובדיה ללמוד תורה, אלה הם גם מומחים גדולים, יותר לענייניי ביטחון, חוץ כלכלה, מאשר בנושאים שהם מופקדים עליהם. מבחינה זאת הם עולים על היהודים שיודעים הכול. הם ישראלים. לנשיא ויצמן החכם מיוחסת האמירה כי העם היהודי משול לדשן. אתה מפזר אותו והוא מפרה, אתה מרכז אותו והוא מסריח. ככול שאני מנסה לפזר את הניחות הזה, הוא בא אל אפי. לא שאני רץ אחריו. להיפך. אני בורח והוא רודף אחריי. כמובן שאני יכול לבחור בחלופה של הגירה מן הארץ. ("הירידה" נסתיימה) אבל אין בכוונתי לעשות זאת .הרי מלכתחילה יכולתי לבחור בארץ אחרת. להיפך, חייבים לעמול כדי להפריך מנטרה זאת. אין נושא גדול שאנשינו, מנהיגנו, לא מצליחים למזער אותו, ואין נושא קטן שאלה לא מצליחים להאדיר אותו. ואתה שואל את עצמך- אלה אנשים שמנהיגים אותך, שחורצים גורלו של עם, של מדינה.

שושנים בין החולות

במציאות, יש אנשים משכמם ומעלה, אבל לא רואים ולא שומעים אותם. הם רחוקים מן הפוליטיקה, מן העין, וכדי להתרחק ממנה נפשית הם מתרחקים ממנה פיסית. ככה התוודענו לקומץ חוואים בודדים בנגב ובערבה, שמנהלים מערכה נגד הביורוקרטיה ושלטון "החוק". אינני יודע במה חטאו שרשויות החוק מצאו פתאום פגמים בהתנחלות שלהם בגבולות הקו הירוק. אפשר שהם לא נהגו כשורה מבחינה זאת. אבל בהופעה שלהם (יומן- ערוץ 1 - 29.8.2008 בכתבתו של פרדי גרובר-תיעודן מעולה) מצאתי בהם, נשים וגברים, מנהיגות, נחישות, כושר ביטוי מעולה, העברת מסר ברור. זה חומר שממנו גזורים מנהיגים. אבל כאמור, אלה מסתתרים מאחורי דיונות החול, ואתה לומד להכיר אותם בנסיבות שלכאורה שליליות. עוד חֶסֶר במדיה שלנו, שאינה תרה אחר אלמנטים ראויים ונגררת אחר בועות שיוצאות מן השלוליות של הזירה הפוליטית, החברתית והכלכלית -המזוהמת. מרבה לעסוק בהופעות ננסיות לקראת בחירות מקדימות או כלליות. גם שיטת הבחירות שלנו היא מרשם להנמכת הקומה של נבחרי הציבור. אפילו אם יקום לנו מנהיג פוטנציאלי עליו להתחשב ב"מאכערים", בקבלני קולות, והפסיפס האנושי אינו מרהיב. השיטה שלנו, בנסיבות החדשות, היא אם כול חטאת. לא זו בלבד שאנו מפקיעים את זכותנו בבחירה הנכונה למתווכים הפוליטיים אלא גם לסוחרי תדמיות, ליחצנים. כמובן שאילו קם לנו מנהיג או קמה לנו מנהיגה שהווטו שלה היה מכריח את מרכזי המפלגות לבחור בראויים, המצב היה שונה.בפוטנציה, יש אנשים אשר להם מספיק מרכיבים להיות מרכיבים, אם דרושות דוגמות טירות הנה הם. גם ראש הממשלה אהוד אולמרט וגם שר הביטחון אהוד ברק התבטאו בעד היפרדות מן השכונות במזרח ירושלים, וכפועל יוצא קרדינאלי, הפרדות מרבע מיליון פלשתינים. אז מה קרה? ירו פצצת עשן, שהתפוגג, במקום להסביר ולפעול מדוע זה טוב ליהודים בפרט ולירושלים בכלל. ועוד דוגמה,מימין במפה הפוליית.ראו התגובה לכוונת מנהיג הליכוד ביבי נתניהו לחזק את הנבחרת באישים פחות שחוקים. מיד קמה מהומה גדולה בסיעה: איפה הוותק? משל הרוויזיוניסטים אימצו את שיטת ה" יציבניקים" של מפא"י. אם אכן הליכוד יזכה בהגדלת מספר המנדטים בבחירות הקרובות זה לא יהיה בגלל הוותיקים, או התאהבות מחודשת בתורת הליכוד. במידה רבה זה ייזקף לזכותו של ביבי נתניהו. אינני רואה בנתניהו מנהיג גדול, אבל הוא מנהיג, ועמידתו בראש הליכוד תשפיע על הבוחר.אבל הנה הוא כבול. בגלל השיטה. ואני שואל את עצמי איך זה שבעת שקמה המדינה כשהיינו כאן 600,000 היו לנו מנהיגים על ימין ועל שמאל, וכיום כאשר אנו יותר משבעה מיליון, גם בזרקורים קשה למצוא אותם. מנהיגינו בעלי "שעור קומה" ( איזה ביטוי יפה) שלא היו ברובם מרשימים בגובהם היו "משכמם ומעלה" ( גם ביטוי נפלא) כמו,הרצל, סוקולוב, ז'בוטינסקי, בן-גוריון, בגין. אגב, גם נפוליון ואלכסנדר הגדול לא היו גבוהים. מנהיגים גדולים הם צרוף של מנהיגות ונסיבות שבהן המנהיג ממצה את יכולתו ומוליך את העם. בעולם החופשי במאה ה-20 היו אלה פרנקלין רוזוולט, ווינסטון צ'רצ'יל, דוד בן-גוריון, וכן שארל דה גול ומנחם בגין. הראשון אשר שם קץ לאימפריאליזם הצרפתי באלג'יריה, חרף נטייתו הלאומנית והתנגדות עזה בתוך מפלגתו. השני אשר פרץ את מחסום העוינות בינינו לבין מדינות ערב בהסכם שלום עם מצרים.זאת חרף התנגדות במפלגתו שלו. איך, למה, מדוע - אלה עניינים לפרשנים. בהיסטוריה הם קבעו מציאות. אלה מנהיגים שההיסטוריה עשתה אותם והם עשו היסטוריה. איפה הם הגדולים האלה בשעה שאנו כה זקוקים להם.