על עבירות לא מעטות קבעה ההלכה היהודית עונש מוות: רצח, חילול שבת, עבודה זרה ועוד. לכאורה, הדבר מלמד על כך שידה של ההלכה קלה על ההדק. אבל בפועל, בדיוק ההיפך הוא הנכון.
ראשית, המגבלות המוטלות על בית הדין בבואו לפסוק מיתה כה רבות, עד שחז"ל קבעו: "סנהדרין המוציאה להורג אחת לשבעים שנה, נקראת קטלנית". צריך שני עדים (ולא כל אחד כשר להעיד לפי ההלכה) שיעידו בדיוק אותו הדבר וידייקו בכל פרט קטן ביותר (אחת הדוגמאות שבהלכה: אם הרצח התרחש מתחת לעץ תאנה, שואלים אותם לאיזה כיוון פנו עוקצי התאנים). הם צריכים להתריע מראש בפני העבריין על כך שהוא עומד לבצע עבירה פלונית שעונשה מיתה, והוא צריך לומר בפירוש שהוא מתעלם מההתרעה. ויש הרבה מאוד פרטים בהליך המשפטי עצמו, המקשים ביותר לגזור מיתה.
שנית, העונשים החמורים על רצח דווקא מדגישים את החשיבות שמייחסת היהדות לחיי אדם. רוצח במזיד - עונשו מיתה. רוצח בשוגג - מוגלה למאסר בית בעיר מקלט, העשוי להימשך עשרות שנים. ההלכה אינה מוכנה לעבור לסדר היום על לקיחת חיי האדם בידי זולתו - ויודגש: האדם באשר הוא - אדם. שהרי כך אמר הקדוש ברוך הוא לאחר המבול: "שופך דם האדם - באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם".
השאלה היא, מה עושים כאשר שני ערכים אלו מתנגשים. כלומר: מצד אחד, יש ריבוי של מעשי רצח וחייבים להעניש ולהרתיע על-מנת למנוע את הרציחות הבאות. מצד שני, הדין הנוקשה אינו מאפשר להוציא להורג את הרוצח, גם אם יש ראיות מוצקות נגדו. על כך עונה הרמב"ם: "בכל אלו הרצחנין וכיוצא בהן שאינן מחויבין מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להורגן בדין המלכות ותקנת העולם, הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם הייתה השעה צריכה לכך, יש להם רשות כפי מה שראו.
"הרי שלא הרגם המלך ולא הייתה השעה צריכה לחזֵק הדבר, הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, ולאסור אותם במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערם בכל מיני צער, כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים" (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב', הלכות ד'-ה').
הרמב"ם מחלק בין שלושה מצבים. הראשון הוא מצב בו המלך מגיע למסקנה שתקנת העולם מחייבת להוציא להורג רוצחים גם שלא לפי דין תורה. במקרה כזה, הוא רשאי לקבוע חוק פלילי חילוני, אשר באמצעותו יומתו האשמים. במקרה השני, יכול הסנהדרין לפעול בצורה דומה כהוראת שעה. ואילו במקרה השלישי, יכולים הן המלך והן הסנהדרין להכות ולהכניס למאסר רוצחים כאשר נסיבות הזמן אינן מצדיקות הוצאה להורג שלא לפי ההלכה.
אלו הן הלכות קיצוניות מאוד ונדירות מאוד. הרמב"ם קובע, שניתן ליצור "מסלול עוקף הלכה" - משום שהמלך והסנהדרין שואבים את סמכותם מכוח אותה הלכה עצמה - על-מנת להעניש את האשמים ולהרתיע את העבריינים. מובן שיש איזונים ובלמים גם במערכת הפלילית החילופית, אבל עצם קיומה מהווה חריג יוצא דופן בנוף ההלכתי.
האם הגיעה העת להפעיל עקרונות אלו בישראל? בהחלט כן. אם מישהו מוטרד מהצד ההלכתי נאמר לו, שגדולי רבני הציונות הדתית כבר פסקו שלמדינה יש דין של מלך ולכן היא יכולה לפעול כמותו. זו הסיבה שחיילים דתיים משרתים בצה"ל, זו הסיבה ששומרי מצוות מתדיינים בבתי המשפט וזו גם הסיבה לכך שהמדינה יכולה להטיל עונש מוות.
הדיון מן הסתם לא יהיה הלכתי אלא מוסרי, אך גם כאן עלינו לחזור לקו שמציב הרמב"ם (וההלכה כמותו). המרחם על האכזרים, סופו מתאכזר לרחמנים - קבעו חז"ל באימרה שמרבים לצטט, אך משום מה ממעטים ליישם. כאשר לא מוציאים להורג את הרוצח, אומרים למעשה: נכון, הוא נטל חיי אדם, התאכזר בצורה שאין כדוגמתה לקורבן ולמשפחתו - אבל אנחנו נרחם עליו. שלא לדבר על כך שזוהי התאכזרות כלפי קורבנותיהם של הרוצחים הבאים.
אין ספק שאנו מצויים בשעה בה "תקנת העולם" מחייבת לדון במלוא כובד הראש בהוצאתם להורג של רוצחים. רצח נשים בידי בני זוגם, רצח ילדים בידי הוריהם, רצח קשישים במהלך שוד, רצח אזרחים במלחמות עבריינים, רצח בידי נהגים משתוללים - כל אלו הן תופעות יום-יומיות. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין, שקדושת חיי האדם הופכת אצלנו לסיסמה נבובה וריקה מתוכן?
מובן שאין מדובר על כך שעונש המוות יהיה מנדטורי. מובן שיש לדרוש להטילו רק במקרים של אכזריות יוצאת דופן. חוץ מזה, לעצם קיומו של עונש המוות על רצח, יכולה להיות תועלת רבה. ניקח לדוגמא את המקרה של הילדה רוז. נניח שהיו עוברים עוד כמה חודשים והמשטרה הייתה מרימה ידיים במאמצים לאיתור הגופה. ניתן היה, בלב כבד, לבצע עיסקה עם הרוצח/ים, לפיה בתמורה למידע על מקום הימצאה של הגופה, לא תדרוש המדינה להטיל עונש מוות.
נכון, צריך לנקוט בזהירות הרבה ביותר בגזירת דין מוות ובביצועו. במשפט חייבים לשבת טובי השופטים, ההוכחות חייבות להיות ללא דופי, יש לאפשר שתי ערכאות ערעור ולדרוש חתימת קיום של נשיא המדינה. אבל אחרי כל אמצעי הזהירות הללו - יש מקרים בהם הוצאה להורג איננה נקמה ואולי אפילו לא הרתעה; היא פשוט הצדק בהתגלמותו.
