אדון פאראנויה וגברת היפוכונדריה ממשיכים להוליד צאצאים מעוותים, למרות כל אמצעי האיבחון המתקדמים שהמדע מעמיד לרשותם.
מתוך המציאות המקוממת, המתישה, השוחקת, המדכדכת והמחליאה, שאנו מכותרים בה זה מכבר – לא קל לנו לדמיין את עצמנו מגיעים לכאן מפלנטה אחרת ומבינים מה ולמה קורה פה, למרות שמן הסתם נהיה מצויידים באינטליגנציית-על, כראוי לחייזרים שהצליחו לשבור את כל מחסומי המרחק והזמן.
אני לא מתכוון לעסוק הפעם, כמנהגי המוזר בעת האחרונה, באבסורדים הסיזיפיים שהם מנת חלקם ולחם חוקם של שבעת העשירונים התחתונים של אזרחי המדינה שלנו: לא בנשך ובתרבית מוּטרפים שבנק ישראל הממלכתי מאפשר לקרטל הבנקים, "הפרטיים" לכאורה, למצוץ מהציבור; לא ב"משכורות" של מאות אלפי שקלים לחודש תמורת "כישורים" שנוצרו והתפתחו רובם ככולם ברשת סבוכה של "קשרים" בתוך, על-ידי או בשיתוף המערכת השלטונית (בטח ובטח שלא אהיה קטנוני עד כדי לעסוק בעמלות הדף, השורה, המילה או הפסיק, שעליהן יש להם זכויות יוצרים ופטנטים בלבדיים); לא בעשרות אגרות מיותרות, שלעתים קרובות מדי האחת היא בבואת-מראה של האחרת ושהאזרח נאלץ לשלם כמעט בין כל נשימה לנשימה; לא באבטלה המנוונת והמנוולת שגדלה למימדים תפלצתיים ואורבת לנו בכל פינה חשוכה ותחת כל עץ מוזנח; לא בבנייני המשרדים הממשלתיים החדשים והמחודשים חדשות לבקרים, על אלפי ורבבות חדריהם המיותרים ומובטליהם הסמויים מעין הציבור; לא בעובדי הייצור למיניהם ולסוגיהם, מאותם שרידים העושים עדיין כמיטב יכולתם להמשיך לשרוד ולהשריד את מפעליהם; לא במערכת החינוך המגוחכת זה מכבר אפילו בעיניהם התמימות עדיין של תלמידי הכיתות הנמוכות בבתי הספר היסודיים; לא בשש מאות אלף הילדים הזוחלים מתחת לקו העוני; לא בהייטק הנפוח והצולע ולא בחקלאות המקרטעת, שהולבשה "שׂלמת בטון ומלט" מכף רגלה היחפה והמיובלת ועד קצה קודקודה המקריח והפכה לייצור נדל"ני מעוות ואכזר, בן דמותו של ריצ'ארד השלישי השייקספירי; גם לא בייצור מעוות ומעוול אחר המכונה, בשיטת הזניית השפה שפשטה ופשתה במקומותינו: "התנחלויות" (וכאן איני יכול להתאפק מלשאול בכל זאת את השאלה המתבקשת מאליה: איך קרה שלאחר שנאלצנו לעקור ולהחריב ולאבד את ימית ובנותיה עד היסוד, לא שכחנו דבר ולא למדנו דבר וצימחנו לנו תחתיהן עשרות ימיות חדשות ובנותיהן ההזויות וממזרותיהן פסולות החיתון, רחמנא ליצלן? וכמה עוד נידרש ונשלם על כך בדמים ובדמים?); ואחרון אחרון חביב, כדי לסיים את מצעד הלאווים הלז בנימה המתאימה לעונה זו, עונת האקווינוקס, שבה התרחש לפני הרף-עין היסטורי יום עצמאותנו הראשון – גם לא אעסוק בפעם הזאת בריח פרדסי האביב, שזה מכבר קל יותר להתבשם ממנו אי-שם בשיר נשכח של שאול טשרניחובסקי, מאשר בשטח ממש, למרות שבאופן טבעי הייתי צריך לעסוק בימים צלולים ובהירים אלה של ערב-סתיו דווקא בכך, ולמרות שיש בי עדיין דחף לא קטן לעשות זאת.
לא-לא-לא. לא ולא.
אז בסופו של דבר מה כן? – או! הרי לכם יהודי אחד, לא גדול וחזק במיוחד, כמו הגולם מפראג, לא מוזר במיוחד כמו הרב אורי זהר, לא חכם במיוחד כמו אלברט איינשטיין, לא חשוד עיקרי בהדלפת סודות האטום לרוסים כמו רוברט אופנהיימר, אפילו לא אחרון המדענים בלוס אלאמוס החדשה שלנו, יהיה מי שיהיה; לא. אף לא אחד מאלה! אז בסופו של יום – מי? מי כן?
ניחשתם נכון! טכנאי נידח. אולי קצת תמהוני, אולי יותר שגעוני, אולי אכול רוגז כרוני של מפוטרים, אולי לקוי ברגש נחיתות נוראי או בשיגעון גדלות פראי (שזה כמעט היינו-הך) אבל בסופו של יום – טכנאי נידח שעד כה כבר נמק בכלא ח"י שנים ומ"ת חודשים וימים ולילות, ושאיש אינו מבין מדוע בעצם פוטר מעבודתו אם היה הוא "האיש שידע יותר מדי"? הרי היה פשוט יותר וזול יותר להמשיך להעסיקו עד שימות קודם-זמנו בייסורים קשים מחמת ספיגת עודפי קרינה או עד שילקה כדרך הטבע באלצהיימר ולא יבדיל עוד בין ימִינו לשמאלו ובין גרב חום לבין פוזמק אדום...
יסלחו לי הממונים על הממונים על הממונים על הביטחון במשרד הביטחון של מדינת הביטחון-לכל-אזרחיה בלי הבדל גזע, מין לאום ודת, כביכול – אבל אילו הגעתי לכאן מפלנטה אחרת, הייתי עלול, חס ושלום, לטעות בגללם ולחשוב שאותם יחיאל חורבים ועוזריהם ויורשיהם, אשר הפכו את אותו ואנונו לאבי אבות הטומאה הביטחונית שלנו – הם אלה שהגו בזמנו את "מסך הברזל" על-שם יוסף דז'יגאשווילי ויסריונוביץ סטאלין; המציאו את הפאראנויה האמריקנית ע"ש ג'וזף מקארתי; גילו את נפלאות הפראנויה הישראלית שברבות הימים תיקרא בוודאי על-שם יחיאל חורב ההוא, ואולי עוד יספיקו לאבחן את סיבות ההיפוכונדריה של המובטל המצוי (אם הוא לא ימות עד אז מעגמת-נפש נפוצה).
הנה כי כן, אילו הגעתי לכאן מפלנטה אחרת, והייתי מן הסתם בעל אינטליגנציה גבוהה אלף מונים מזו המצויה בדרך כלל על אדמותינו, שהרי הצלחתי לגבור על כל מחסומי המרחק והזמן – גם אז הייתי עלול לטעות ולחשוב שגברת זקנה אחת שהילכה עלינו אימים במאה שעברה, גרמה לרבים וטובים מאיתנו נזק ביטחוני, רוחני וגופני אשר עלה פי שלושת אלפים ולמעלה מזה על הנזק ההזוי שגרם לנו אותו ואנונו – אם למנות רק את הגוויות המרוסקות והשרופות שהותירה אחריה מלחמת יום הכיפורים על-שם גולדה מאיר.
אם זכרוני אינו מטעה אותי – שום בית משפט לא שפט אותה על כך אפילו לקנס המפורסם של עשר הפרוטות על-שם שדמי. והרי דגל שחור גדול ובולט התנוסס וממשיך להתנוסס אי-שם בחשכת ההיסטוריה שלנו על מחדלים כה גדולים וכה רבים, ששום חייזר, אינטיליגנטי ככל שיהיה, לא יצליח כנראה להבין את הבדלי היחס האבסורדיים של המקומיים אליהם.
מסתבר שאדון פראנויה וגברת היפוכונדריה שבו והזדווגו והביאו לעולם היסטריה אידיוטית חדשה, בדמותה של אירן (זו מפרשת איראנגייט, למי שעדיין זוכר).
אבל לפי המצב החברתי והתרבותי - אירן זה כבר כאן, והאירניזציה כבר אוכלת בנו בכל פה בכל תחומי חיינו.