קל מאוד לצקצק בלשון לאור אירועי הימים האחרונים בוול סטריט ולומר: תראו את הקפיטליסטים האדוקים הללו, את החסידים הנלהבים של השוק החופשי. כאשר טוב להם – אסור לאיש לומר להם מה לעשות. אבל כאשר רע להם – הם מיד רצים אל הממשלה שתציל אותם.
לכאורה, כך זה באמת נראה. הפדרל ריזרב חילץ את בר סטרנס. הממשל האמריקני הלאים את פאני-מיי ופאדי-מק, והלילה הלאים למעשה את AIG, חברת הביטוח הגדולה בעולם. בנקים מרכזיים ברחבי העולם מזרימים לשווקים עשרות מיליארדי דולרים כדי להקל על מצוקת האשראי. מדיניות הריבית מגויסת אף היא למאמץ. ובשביל מה? כדי להציל חבורת בנקאים ואילי הון תאבי בצע – תהיה התשובה הפופוליסטית. אלא שהמציאות שונה, הן בימים כתיקונם ובוודאי שבימי משבר.
גם בזמנים רגועים, הממשלות בכל העולם מעורבות מאוד בנעשה במשק בכלל ובשוקי ההון בפרט. יש להן מעורבות ישירה בדמות רגולציה הדוקה (ויש שיטענו: הדוקה מדי) על הבנקים וחברות הביטוח, חוקי הגבלים עיסקיים, חובות מפורטות ומרובות על חברות ציבוריות ועוד ועוד. יש להן מעורבות עקיפה בדמות מדיניות מוניטרית, מדיניות פיסקלית, גיוסי אג"ח ועוד.
נכון שהשוק חופשי, אבל הוא בהחלט לא חופשי לחלוטין. כשם שדמוקרטיה אין פירושה יד חופשית לאנרכיה, כך גם שוק חופשי אין פירושו שאיש הישר בעיניו יעשה. כך נכון, כך צריך להיות וכך ימשיך להיות – אפילו בשווקים המפותחים ביותר.
עוד יש לזכור, שבזמנים הטובים גובות הממשלות סכומי עתק כמיסים מאותן חברות גדולות. הן מעסיקות עשרות ומאות אלפי עובדים, והניכוי במקור מן השכר הוא מקור הכנסה חשוב בכל מקום. הן משלמות מס חברות. הן משלמות מיסים מקומיים. שלא לדבר על כך שפעילותן של החברות יוצרת פעילות נלווית בהיקף עצום, וכך נכנסים לקופת הממשלה מיסים גם מן המעגל השני. אפשר לומר במידה רבה של דיוק, שהכסף שהממשלות מזרימות כיום לעזרת החברות, הגיע בחלקו המשמעותי מאותן חברות עצמן.
ומה קורה בזמנים רעים? ככלל, הממשלה אמורה להיות שם בשבילנו דווקא כאשר אנו בבעיה. אנו מכירים זאת היטב מחיי היום-יום. שוטר לא אמור לעמוד בצומת כאשר הרמזורים פועלים כהלכה; הוא חייב להיות שם בעת תקלה. אדם אינו זקוק לבית חולים כאשר הוא בריא; הוא רוצה שהממשלה תדאג להחלמתו אם חלילה יחלה. היחיד יכול להתמודד לבדו מול דליקה בביתו; הוא לא יוכל לעשות דבר בלי הממשלה לאחר סופת הוריקן.
"תסתדרו לבד" אותם דברים נכונים גם בחיי העסקים. יש קטסטרופות הגדולות מדי על מידותיה של כל חברה, גדולה ככל שתהיה. יש קטסטרופות שהשלכותיהן על הסביבה יהיו כאלו, שהממשלה חייבת להתערב. ממשלה אינה יכולה לשבת תמיד בחיבוק ידיים ולחזור על מנטרה קבועה של "תסתדרו לבד". הממשלה נבחרה וגבתה מיסים בדיוק בשביל זמנים כאלו. שלא לדבר על כך שגם הממשלה, תקציבה ופעולותיה נפגעים אם יותר מדי חברות גדולות פושטות את הרגל, שהרי ההכנסות ממיסים יורדות, האבטלה גדלה והמשק מצטמק.
ודאי שקיים כאן סיכון מוסרי: מנהלים עלולים לפעול בחוסר אחריות אם יידעו שתמיד יהיה מי שיחלץ אותם מהבור אותו כרו במו ידיהם. אבל הסיכון המוסרי הזה קטן מכפי שמקובל לחשוב. עוד לא נולד המנהל, בכל דרג שהוא, הרוצה שמישהו יציל אותו. הרי כל מנהל רוצה להצליח ואיש אינו רוצה להיכשל. זהו כבוד מפוקפק מאוד להיזכר כמי שנאלץ לקבל סיוע ממשלתי, בפרט כאשר לעיתים קרובות הסיוע הזה עולה למנהלים במשרותיהם.
אין זה אומר שלא צריך להיות שכר ועונש. כאשר מנהלים גורמים לחברה נזקים – אפילו בתום לב, שלא לדבר על רשלנות או פעולה פלילית – לא ייתכן שהעובדים מן השורה יסבלו והם יילכו הביתה עם מיליונים בכיס. לכן, ראוי שבכל מקרה בו המדינה מכניסה את ידה לקופתה, יופחתו בצורה משמעותית (ואולי אף יבוטלו לחלוטין) מצנחי הזהב, הפיצויים, הבונוסים וכל יתר אמצעי התיגמול המתוחכמים של המנהל המודרני. באותה מידה, כאשר המדינה מתערבת – היא חייבת גם לפעול למניעת חזרתו של אותו משבר.
אבל כל זה אינו אומר, שממשלות יכולות או רשאיות להעלים עין כאשר השוק החופשי נקלע לבעיה. כאשר פצוע מגיע לבית החולים, אין מבררים האם הוא האשם בפגיעתו. כאשר אדם חובל בעצמו, לא אומרים לו: תסתדר לבד. קודם כל מרפאים אותו, ואז באים איתו חשבון על מעשיו ומחדליו. והוא הדין בבנק פצוע.
