כבר חודשיים שהתקשורת הישראלית הכניסה עצמה למערבולת של דיון בדבר חסר משמעות. הבחירות בקדימה הם העיסוק חסר המשמעות ביותר שיש לתקשורת, בעוד דברים חשובים הרבה יותר נשארים ללא התייחסות או מענה.
מהי המשמעות של הבחירות לחיי האזרחים במדינת ישראל? אין. כל ארבעת המועמדים הגדירו עצמם כחסרי אידיאולוגיה כלשהי, לכן לא ניתן לדעת מה יעשו בכל מצב. משמעותו שהמצב מכתיב את האירועים, ואילו המנהיגות הנבחרת פשוט תיגרר אחריהם. אם תפרוץ מלחמה, אזי תהיה מלחמה, שבה אסור לנצח ואסור להפסיד. אם הנגב הולך ונכבש על-ידי הג'יהאד, אז שייכבש. אם הטרור יוצא מערי הערבים בשומרון ויהודה, אז נילחם בו, אבל לא נכריע. אם המשק האמריקני נכנס לסחרור, אזי אנו נצפה בו. אם ערביי הגליל הכריזו למעשה על אוטונומיה, אז הכריזו.
כל עוד לא קרה דבר, גם אם הוא מתבשל שני מטר ממחסום עטרות, לא צריך לעשות דבר. גברת לבני, שנבחרה הלילה ברוב דחוק של חמולה ערבית זו או אחרת, איננה אישיות שיודעת לבצע, אלא לבקש הנחיות מזה שמעליה, כמו פורום החווה. אבל כך התנהלה המדינה מזה שנתיים, לכן אין שום צורך לשנות דבר.
יתכן, אמר אולמרט, שהוא לא ייטוש את כסא ראש הממשלה לזמן רב. ציפי תתייבש לה על כסא היו"ר, השותפות הקואליציוניות ימשיכו למשוך כל אחת לכיוון אחר, ואולמרט ימשיך לארח את אבו מה-שמו במעון ראש הממשלה אל מול המצלמות. אל מול החלופה חסרת המשמעות, הישארותו של אולמרט בכסאו תיראה פתאום הגיונית ביותר, וכך נתגלגל על לבחירות של עוד שנתיים.
או שלא. מכיוון שבמזרח התיכון, כאשר לא עוסקים באיומים, האיומים עוסקים בישראל. באירן מותקנת פצצת אטום על טיל, בעזה מתקין החמאס אלפי רקטות שיהפכו את הנגב למאכולת אש, וערביי ישראל מכינים את האנשלוס לתוך ירושלים. וציפי? היא תמלמל אמירות חסרות משמעות אודות השלום עליו שמעה בבית אבא.
