פרנקפורט היא צומת מרכזי לא רק בחייה הפיננסיים של גרמניה, אלא של אירופה כולה. היא נחשבת לבירה הכלכלית של היבשת, מושב הבנק האירופי המרכזי, והבורסה שלה לניירות-ערך היא מהגדולות ומהמובילות בעולם כולו. היא גם עיר הירידים המפורסמת ביותר. מדי שנה מתקיימים בה היריד הבינלאומי הפיננסי, כמו גם יריד הספרים, שאליהם נוהרים כל ה"מי ומי" בתחומים אלה. בתקופת הירידים הופכת פרנקפורט מרכז עולמי לאנשי העסקים מרחבי תבל.
ומעבר לכל אלה נחשבת פרנקפורט, שעל נהר המיין, לעיר תרבותית וליברלית. אולי אין זה מקרה שהיומון "פרנקפורטר אלגמיינה" הוא, עדיין, העיתון המקובל ביותר על האנטיליגנציה הגרמנית. זה גם עשוי להסביר את שגשוגה הבלתי מצוי של קהילת יהודי פרנקפורט, לאורך השנים, שתרמה רבות לפיתוחה הכלכלי ולהתפתחותה התרבותית, עד לעליית משטרו של היטלר.
לא מעט השפיעה גם על מעמדם של יהודי העיר העובדה שמקירבם יצאה המשפחה המפוארת ביותר של יהדות אירופה – הרוטשילדים. בבית הקברות היהודי הישן, הסגור למבקרים, נמצאת המצבה של אבי השושלת, מאיר אמשל רוטשילד (1743-1812). אלא שמלבד גן ושדרה על-שם הרוטשילדים, לא נותר זכר לתהילת הימים ההם. עליית הנאצים לשלטון מוטטה את הקהילה היהודית, והמעטים שנותרו בה כיום כלל אינם ילידי העיר. בכל זאת מקיימת, עדיין, הקהילה המקומית מוסדות כמו בית-ספר יהודי, בית-אבות, מסעדה כשרה ומספר בתי-כנסת, שבשלושה מהם יש, אפילו, מניין מקומי.
אתרי התיירות של פרנקפורט מרוכזים כמעט כולם בין חומות העיר העתיקה. המפורסם שבהם הוא ביתו של הסופר הלאומי, יוהאן וולפגנג גיתה, לעניות דעתי גדול סופרי העולם. הבית, שבו נולד, ברחוב זלצהאוס, שוחזר ושופץ לאחר שנפגע בהפצצות מלחמת העולם השנייה. אל בין כתליו הוחזרו רהיטיו המקוריים והוא משמש כיום כמוזיאון לכל דבר. את מטבח הבית מעטרים כלי-נחושת כבדים, וליד המדרגות צד את העין השעון האסטרונומי. כתבי-היד של הסופר הדגול מרוכזים בחדר-עבודתו בקומה העליונה, שבו ניצב גם שולחן הכתיבה, שלידו כתב, בין היתר, את "ורטר", שפירסם אותו כל כך ברבים.
אתר מעניין אחר הוא גן החיות המקומי, "אקסטוריום", המפורסם ביופיו המיוחד, ובו שומרים על חיות אקזוטיות בתנאים האקלימיים המיוחדים שהן רגילות להם; וישנו המוזיאון העירוני, שמעבר לנהר, הפתוח מדי יום (מלבד יום ב'). בין כתליו ישנם, מלבד דיוקנו המפורסם של גיתה וציורו של רמבראנדט, "ניצחונה של דלילה", גם ציור של בית הכנסת העירוני, שצייר בשנת 1919 הצייר היהודי, מקס בקמן.
חיי הלילה
הבילוי התמים ביותר בפרנקפורט הוא אכילה בפונדק-סיידר, לצלילי אקורדיון. הספסייאליטה: צלעות עם כרוב ותפוחי-אדמה, בתוספת לחם שחור ובצל, כשלאלה מתלווה סיידר חמצמץ. אבל הכי זול זה לקנות מצרכים בסופרמרקט ולהכין ארוחה במלון, אם לא לערוך פיקניק. וכשהחנויות כבר סגורות, אפשר לרדת למעבר התת-קרקעי של ה"האופטוואכה", שם קורצים חלונות-ראווה עמוסים במאכלים ובמשקאות, שכל אחד מהם נושא את מחירו ומספרו הסידורי. כל שצריך לעשות הוא לשלשל מטבעות לאוטומט, בהתאם למחירו של המצרך, וללחוץ את מספרו הסידורי על כפתור. או אז פועל מנגנון מכני, התופס ומוציא את המצרך דרך האשנב.
חיי הלילה של פרנקפורט ידועים לשמצה. הם מרוכזים סביב רחוב מוזל, בקירבת התחנה המרכזית. הבארים, מועדוני הלילה ובתי הבושת הגלויים ברחוב זה ובקירבתו לא רק שפושטים את עורו של התייר - הם עלולים, אפילו, להיות מסוכנים למדי. בכל מקרה לא מומלץ להלך בהם לבד וגם לא בחברת אשה.
המרחקים במרכז העיר אינם גדולים וכמעט לכל מקום ניתן להגיע ברגל. בשל התחבורה הסואנת והרחובות החד-סטריים המרובים, מומלץ שלא לשכור מכונית, שממילא בלתי ניתן למצוא לה מקום-חנייה. מוניות יש למכביר, אף כי הן יקרות למדי. התחבורה הציבורית נוחה וזמינה מאוד: אוטובוס, חשמלית ורכבת תחתית, כשבשלושתם ניתן להשתמש באותו סוג-כרטיס. כדאי לשים לב לכך שבאחדים מכלי התחבורה הציבוריים אין כלל מבקר-כרטיסים, אלא מכונת-ניקוב אוטומטית, ובאחרים, לעומתם, אין אפילו מכונת-ניקוב. התייר נאלץ לרכוש את כרטיס הנסיעה בקיוסק הסמוך ולנקב אותו, לפני עלייתו לרכב, באוטומט שבתחנה, כשקניית חמישה כרטיסים במכה אחת מוזילה מאוד את עלות הכרטיס.