כאלף מתמודדים למערכות בחירות עתידיות הביטו בוודאי בחרדה על פריימריז קדימה. כך מנצחים יריב אהוד ממך: סקרים רווי 'פקטורים' א-סטטיסטיים, תקשורת אחידה, ולבושתינו, אפילו שופט (בדימ.) נכלל ברשימה - אם אמת או רק תחושה, זהו המסר שנקלט.
אפילו המחזאי יהושע סובול לא היה מצליח לזקק סמליות צלולה יותר מפריצת שני הערוצים המסחריים בצוותא לשידור בעוד המצביעים עומדים בתורים, עם סוקרים בכירים, המחזיקים דפי המרצה זהים במופרכותם. אין יותר סמלי מכך. שיעשעה במיוחד טענת ההגנה של הסוקרים: זה המשיבים ששיקרו. הקורא הנאמן יודע, שאילו לא היה מעוקם כך ההליך הדמוקרטי, שאול מופז היה רה"מ, וגם יודע מי גרם לכך; אך הפעם תאומץ גישה פשרנית יותר.
הנה לדוגמה תומך פוליטי טיפוסי של לבני, והכוונה היא לאחד מבכירי המנהלים והמבצעים – נטען כאן שאיננו ציניקן אלא מאמין בלב שלם שבחר עבור ישראל את הבחירה הנכונה. מימינו נתניהו ופייגלין, איתם ועם מצביעיהם אין לו שיג ושיח; משמאלו, תאוריה מאובקת ממחצית המאה ה-19, ושום ניסיון רציני לרעננה. הוא חושב אמריקה ו-'דה מארקר', הוא מקדש את האופנה, ובעיקר מייצג אחרים, את דעתו של המילייה בו הוא מתקיים. סוג חדש של ברירת מחדל אידאולוגית.
במחנה השמאל יכולים רק להכות על חטא. בומרנג - ממסד מגויס ונשכני - שהטילו לעברו של בגין ושמיר, חזר אליהם מהיר יותר ואלים. לבני, ואחריה יואל חסון, ימשיכו לחגוג עם המוני חסרי הדעה הלא-ימניים (כביכול), תוך הגחכת הסוציאליזם המפא"יניקי. כל עוד התומך הפוליטי הטיפוסי של לבני לא מאותגר רעיונית ע"י טובי המוחות, אלו העסוקים מדי בביאנלות ובארועי סגל א', קשה לבוא אליו בטענות - איזו תוכנית מדף מוצעת לו?
הרוח נחלשת. על השמאל המתון ללמוד ממילטון פרידמן כיצד מסירים אבק מספרים ישנים, ומרונלד רייגן כיצד מתאימים אותם למציאות. הכל שאלה של מינון כמובן, קצת דארווין, קצת מארקס, והוספת 'נאו' בראשית המושג. אומנם נכון, כשטועים בניווט, יש לחזור לנ.צ. האחרון, אך לא מהפכה דרושה כאן, את ההיסטוריה אין לסובב לאחור, אלא ללכת לפנים באופן דומה – אך תוך דגשים אחרים. תחרות חופשית והוגנת, כמשל, אינה סותרת דבר ממהות השמאל.
הנאו-ליברליות, בגרסתה הישראלית הקיצונית, בשיאה, והתוצרים שלה נראים לקהלים הולכים ומתרחבים. חייבים לעצור את זה, בבחירות. התוצאות יפתיעו הסוקרים, ואם לא - עדיפה כבר אופוזיציה לימין האותנטי, כשקדימה מתפוגגת ברקע.
