לפני כמה שנים למדתי באוניברסיטה העברית אצל מורה נפלא שהגיע מברית-המועצות. הרבה סיפורים היו בפי האיש החביב הזה, ואחד מהם, ממנו נהניתי מאוד, היה סיפור ההרפתקאות של מדליקי הנרות. מדי שבוע בערב שבת, כך נהג מורי ורבי לספר, הייתה מתכנסת קבוצת סטודנטים יהודים בסתר, באחד המרתפים החשוכים במוסקבה. הם היו מבריחים בגניבה נרות שבת קודש וגפרורים, מדליקים, מברכים בשקט, מתבוננים כמה שניות ומכבים את הנרות. כדברי המשנה: "המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שישן - פטור". ובכן, ברוסיה גויים ולסטים היו בשפע, ועל כן תלמוד תורה והדלקת נרות היו בבחינת סכנת נפשות של ממש. עם נפילת מסך הברזל, חזר מורי ורבי לביקור ברוסיה, והפעם עם כיפה על הראש בגלוי ועם נרות שבת קודש. הוא הניח את הנרות בחדרו על החלון, בירך, ולמרות שברוסיה של היום עדיין יש גויים וליסטים ואפילו רוחות רעות, יכול היה מורי להדליק נרות ולקבל את השבת מבלי שיבולע לו.
מסירות הנפש של השלוחים מדי שבוע ביום שישי נהגה גב' מ., חסידת חב"ד בשנות השישים לחייה, להתייצב במדרכה שבחזית בית-הספר 'בית הכרם' בירושלים, ולחלק נרות שבת. בית-הספר והשכונה ידועים כבעלי יומרות דמוקרטיות ופלורליסטיות, והורי התלמידים מייצגים את השכבות היותר נאורות והיותר ליברליות בציבור הישראלי.
"זאת השליחות שלי" הייתה נוהגת גב' מ. לומר לעוברים ושבים. השליחות, מילה מלאה במשמעות ובתוכן, איפיינה את חסידות חב"ד תחת שרביט הנהגתו של האדמו"ר האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש (1902-1994). האדמו"ר נהג לשלוח שליחים לכל רחבי העולם כדי למלא את היעוד המשיחי ולהטמיע תורה ומעשי צדקה וחסד בכל אתר ואתר, בבחינת "ותמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ואכן, ממקום מושבו בברוקלין ניו-יורק, פיקח האדמו"ר על כל שלוחיו הפזורים בכל מדינות העולם, ומגשימים את הוראות רבם הנערץ. גם כעת, יותר מעשור אחרי הסתלקותו, ממשיכים השלוחים לפעול בכל חזית אפשרית.
לפני כעשור, סמוך לפטירת האדמו"ר, הגיע בחור צעיר לגואה. הוא הסתבך שם בסמים, איבד את ממונו וכמעט את שפיותו ונמצא מתגולל ברחובות. חסיד חב"ד אסף אותו מן הרחוב, יצר קשר עם בני משפחתו בארץ וסייע לו להגיע לישראל. הבחור, חילוני למהדרין, חזר ארצה ובשיחה שהייתה לי עימו לפני מספר שנים אמר לי כי לדעתו חייו ניצלו בזכות מסירות הנפש של השלוחים. קביעת חז"ל כי "שלוחו של אדם כמותו" נתקבלה על השליחים חסידי חב"ד כפשוטה: הם רואים עצמם כנציגי הרבי בכל מקום אליו נשלחו, ולפיכך הציות למצוות רבם אינו עניין למשא-ומתן. שיקולי נוחות וכלכלה או מגבלות מצד הממסד או מצד גורמים אחרים - נדחים.
בחלק לא מבוטל של המקרים המדינה מעודדת את השליחות הזאת. באזורים נידחים בעולם מייתרים שליחי חב"ד לחלוטין את עבודתם של נציגי משרד החוץ הישראלי. כך למשל, לפני כמה חודשים, בתאונת המסוק בפוקט, המשפחות ונציגי הממסד בארץ קיבלו את המידע על הנעדרים והנפגעים הישראלים משלוחי חב"ד. בלעדיהם, כך מסרו גורמים רשמיים, לא ניתן היה ליצור קשר עם אנשי המקום המבודדים ולקבל מידע בדבר גורל הישראלים שם.
והנה, בשבוע שעבר החליטו הורי התלמידים בבית-הספר הפלורליסטי, הליברלי והדמוקרטי הנזכר, להזמין משטרה שתעצור את גב' מ. באשמת חלוקה של נרות שבת קודש. אכן, אשמה חמורה ביותר, שכן חלילה עוד עלולה איזו ילדה רכה לבקש מן ההורים להדליק נרות שבת, ומכאן אנא אנו באים? "זה מיסיון", התרעמו ההורים הזועמים, "מדובר כאן בהנחלת אינדוקטרינציות פוליטיות ודתיות שאינן מקובלות עלינו. בית-הספר צריך להיות מקום נייטרלי, ולכן יש למנוע כל מיני השפעות מסוכנות מצד גורמים מיסיונריים".
פלורליזם דמוקרטי זועק לשמיים אמא אחת קמה והזכירה להורים שזמן קצר לפני האירוע הנדון, הגיעו לבית-הספר הפלורליסטי והדמוקרטי הזה נציגיו של המועמד החילוני לראשות עיריית ירושלים, ניר ברקת. בצעדים מדודים פסעו היפים והאמיצים הללו אל תוך שטח בית-הספר והתקבלו בו בחום ואהבה: הם הירצו את עיקרי משנתו בפני התלמידים, חילקו חומר תעמולה, והסבירו לאותם זאטוטים אשר טרם הגיעו לגיל הצבעה, מדוע חשובות מעורבותם והבנתם בפוליטיקה בכלל ובפוליטיקה מקומית בפרט. ככה זה בבית-ספר שכזה: צריך להזהיר את התלמידים מן הסכנה שבמחלקי נרות ובממלמלי פסוקים, ולהאיר את עיניהם בתרבות החופש והדמוקרטיה של מעונבי העניבות וחנוטי החליפות.
וכך, לגב' מ. הזמינו ניידת משטרה אשר פינתה אותה מן המקום באשמת הפרת הפלורליזם, הדמוקרטיה והליברליזם, והגרוע מכול - באשמת חלוקת נרות שבת לילדי ישראל הרכים.
כעת אנחנו יכולים להתגאות בכך שאנו קרובים מאוד מאוד למצב המתוקן בברית-המועצות בתקופתה הנאורה, שבה אסרו על יהודים הדלקת נרות שבת. צעד קטן למדינה, צעד גדול לדמוקרטיה.