המשבר המכה בשווקי הכספים בעולם הוא חריף מאוד, אך אין כל הכרח שהוא יביא להתמוטטות. יתר על כן, הוא יכול להוציא מתוק מעז אם יביא להכרה נכונה של סיבותיו ולתיקונים הנדרשים עקב כך.
ראשית יש להבין כי המשבר אינו משבר של שיטת השוק. כמו משברים חריפים קודמים, הוא נוצר עקב התערבות ממשלתית שעיוותה את השוק ומנעה ממנו את הגמישות הנדרשת לתקן את עצמו. כידוע, המשבר הענק ב-1929 נוצר עקב כישלון הבנק המרכזי של ארצות הברית לספק נזילות לבנקאות (המעוניין ימצא תיאור מרתק של המשבר בפרק השלישי של ספרם של מילטון ורוז פרידמן, "החופש לבחור") ובכך למנוע את פשיטת הרגל וההתמוטטות של הבנקים.
המשבר של הבנקים להלוואה וחיסכון בשנות ה-80 נוצר עקב הבטחת הפיקדונות שלהם על-ידי הרשות לביטחון פקדונות, שאיפשרה למנהליהם לתת הלוואות מופקרות לידידים ולבעלי קשרים פוליטיים (מזכיר משהו אצלנו?).
המשבר האחרון של הסאב פריים לא היה קורה לולא הציף הבנק המרכזי האמריקני את כלכלת ארה"ב באשראי זול, שפיתה את הבנקים לתת הלוואות בלי בטחונות ראויים המבוססים על ערבות אישית להחזרת המשכנתא. ראוי גם לזכור כי המשבר הנוכחי הוא בעיקרו משבר המחריף עקב חוסר הוודאות שיצרו מכשירים פיננסיים חדשניים – שהביאו הרבה טובה לכלכלה – אך גם הגדילו את רמת הסיכון ובייחוד את האי ודאות. את ליהמן ברדרס אי אפשר היה לקנות ולהציל כי איש לא יכול היה לאמוד מה הערך האמיתי של המכשירים הפיננסיים המתוחכמים שהפירמה הנפיקה, או מה בדיוק הנפח של התחייבויותיה, שגם חלקן היו במכשירים פיננסיים חדשניים שאין לגביהם ניסיון מוכח.
ראוי לזכור כל זאת כאשר גורמים רבים מבקשים אוטומטית לחזק את הפיקוח על שוק ההון כדי למנוע את הישנות הבעיות הגורמות כעת למשבר. זאת עצת אחיתופל. הישראלים, יותר מאחרים, צריכים כבר להכיר את היעילות של המפקחים למיניהם. שלוש פעמים הביאה מערכת הבנקאות הישראלית את המשק לסף התמוטטות והפיקוח על הבנקים לא הצליח לעשות כלום, על אף שסמכויותיו הן רחבות ביותר, ומאיישים אותו אנשים נבונים.
כמו כל גוף ממשלתי או ציבורי, הפיקוח על הבנקים הופך שבוי של הסקטור עליו הוא אמור לפקח. שיקוליו מוכתבים על-ידי מדיניות שגויה, כמו במקרה שלנו. כשהפיקוח על הבנקים הגדיר את תפקידו כשמירה על יציבות הבנקים, מטרה ראויה כשלעצמה, אך ניסה להגשים זאת על-ידי העלמת עין מפעילויות מונופוליסטיות כמעט פליליות של הבנקים, פעילויות שלבסוף דווקא גרמו לחוסר יציבות, בלשון המעטה, הן הביאו את המערכת הבנקאית ואת המשק לסף התמוטטות.
סוגיה נוספת היא העובדה שקל לדבר על פיקוח אך קשה לבצע אותו. המציאות היא הרבה יותר מורכבת מהחוקים והתקנות שנועדו לפקח עליה, והמפקחים הם בסך-הכל בני אדם שחוכמתם אינה עולה על זו של המפוקחים, המנסים לתחמן אותם ומצליחים על-פי רוב. יתר על כך, המפוקחים, קרי הבנקאים, מצליחים לגייס בעזרת המשאבים הרבים העומדים לרשותם, הרבה תמיכה פוליטית המעניקה להם חסינות מפני הפיקוח (ראה מקרה הבנקים הישראלים, אך לא רק הם). כך שהשימוש בפיקוח נשמע טוב אך לרוב אינו מצליח.
לעומת זאת, הפיקוח המיותר גובה עלויות רבות. הוא מגביל את התחרותיות, מונע גמישות חיונית, התפתחות והתייעלות מהמערכת, וברגעים קריטים עלול לחנוק אותה. שכרו יוצא לרוב בהפסדו.
אז מה אפשר לעשות? הניסיון מלמד כי יש רק כוח אחד המסוגל לרסן עיוותים בשוק והוא כוח התחרות. התחרות מחייבת התייעלות, והתייעלות איננה מאפשרת עיוותים או שימוש לרעה בכוח או ניצול של העסק לצרכים שאינם עסקיים.
הבנקאות הישראלית סבלה מעיוותים חמורים שהביאו אותה שלוש פעמים אל סף התמוטטות מפני שלא הייתה בה תחרות. הקרטל הבנקאי ריכז בידיו כוח רב מאוד שאיפשר לו התנהגות בלתי יעילה וגרם לו להתנהלות שגויה שהסבה לו ולמשק הפסדים גבוהים כדרך של שיגרה. המערכת הבנקאית הישראלית עדיין נוקשה ובלתי יעילה גם אחרי השיפורים הגדולים שחלו בה עקב הרפורמה האמיצה שהנהיג בה בנימין נתניהו. לכן יש לחשוש לעמידתה בעת פקודה, כאשר המשבר הפוקד את העולם יגיע גם לישראל (בחלקו הוא כבר הגיע, כפי שמלמדים ההפסדים הכבדים של הבנקים מהשקעותיהם המופקרות בסאב פריים).
ממשלה אמיצה ונבונה הייתה נוקטת מיד בפעולות מנע שונות, בין השאר הורדה מסיבית במסים על-מנת לעודד פעילות כלכלית, אך גם זירוז הרפורמה הבנקאית שתביא להגדלת התחרותיות והיעילות בסקטור זה.
ממשלה אמיצה ונבונה? היש כזו בישראל?
