כשהיינו ילדים היינו מחכים לשנה טובות, ל"שנה טובות"... ולא הרגשנו שיש כאן בעיה עם העברית... העולם היה פשוט ותמים.
דוכני איגרות הברכה שובים את העין שוב, וקשה להאמין - אבל הנה שוב, זרי הפרחים המרהיבים, המלאכים פורשים כנפיים, זוג אוהבים וחץ ליד לב אדום... האם העולם חוזר לעידן התמים?
המנהג לשלוח כרטיסי ברכה בראש השנה קיים כבר למעלה ממאה שנה, ויש הרגשה שחוזרים לימים ההם. שוב צצים דוכנים צבעוניים, ועוברי אורח מבקשים לבחור "שנה טובה" נוצצת, שיש בה שורות בזהב, ופרחים באדום, ויונה לבנה ועלה זית בפיה...
נכון, שולחים היום פחות... אבל כולם יודעים, שאיגרת ברכה יפה עדיפה פי כמה על אי מייל שטחי באינטרנט או על שיחה סתמית בטלפון. אפשר גם להוסיף לכל שנה טובה כמה מלים אישיות... אין תחליף למכתב האישי, לאיגרת הברכה המבטיחה הגשמת משאלות כמוסות.
בשנות החמישים והששים רווחו בכל בית אותן שנות טובות - ושילבנו כאן בעמוד צרור של איגרות ברכה ישנות. נכון, זה לא נראה כמו הברכות הדיגיטאליות החדשניות וההיי- טייקיות...אבל בעצם מי רוצה שנה טובה בטעם של צג מחשב וגרפיקה של "פוטו שופ"?
בשכונת הילדות שלנו בבתי סיידוף בירושלים ידענו לבנות קורקינט בכוחות עצמנו, לסחוב את הבלוקים של הקרח כי המקרר היה פשוט - וידענו כולנו שזה עולם שבו מסתפקים במועט ומקדשים את הפשטות...יפה לשוב ולהביט בכל ה"שנה טובות" הישנות, לחוש שוב את הריח של אותם ימים יפים, ולומר שוב, נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם...
אתה מביט באיגרות הישנות האלה, ואומר לעצמך - זה רק דור שחלף, והכל כל כך שונה...באיגרות הישנות אפשר לגלות אוצר של מסורות, הלכי רוח, מחשבות וערכים נושנים, אולי נאיביים יותר. המציאות של אז השתקפה באיורים על ה"שנות טובות": ספינות מעפילים הרואיות, טנקים יורים בתש"ח כשלצדם התקווה ל"שנת שלום", משפחה שלווה ישובה סביב שולחן פורמייקה אופנתי מאותם ימים ולצד התמונה כתובה המשאלה ל"שנת שגשוג". כמובן יש גם אגרות ועליהן פסוקים, ספרי תורה:" לשנה טובה תיכתבו", "תחל שנה וברכותיה" ועוד ועוד.
משפחות הצטלמו וביקשו מהצלם להפיק להן איגרת ברכה ברוח אותם ימים, ואתה רואה את אב המשפחה עטור זקן אצילי, ואת המלים המסורתיות, והכל בשחור לבן...ואיש לא שאל אז, למה לא הוספתם קצת צבע. המלים היו חשובות מכול.
אילו היינו מחנכים את הילדים שלנו על הרוח הזאת, על הצבעים הפשוטים האלה אולי היינו נראים אחרת? הגיע הזמן לשוב לימי התום, למען עצמו, למען ילדינו: פחות פרסומות צעקניות, פחות תוכניות ריאליטי שחוצות כל קוד וכל קו אדום...יש איזה רוגע ויש שלווה בתמונות הנשקפות מאיגרות הברכה הישנות והטובות: כמה יפה לראות באיגרות את מחזור השנה היהודי, את ערכי המשפחה, המסגרת המאחדת, הקשר לערכים, למסורת... לרגע אתה שואל את עצמך: האם באמת היינו כל כך תמימים? מה נותר מאז? האם נשארו תקוות שניתן להאמין בהן?
המנהג לשלוח "שנות טובות" הלך ודעך עם השנים, אבל האמונות והאידיאלים עוד ימשיכו להפעים אותנו. אולי עוד נשוב להיות תמימים וחולמים כפי שהיינו פעם. שנה טובה.
