ב-2004 פגשתי את מנהלי המסחר בנגזרים פיננסים (סחורות) של מורגן סטנלי וגולדמן זקס בלונדון. בפגישות בבנקים האמריקנים השתתף יו"ר קרן הגידור אותה יזמתי, חתנו של אחד משמות המשפחה הידועים בארץ; בקרן השקיע מלבדו גם חברו העסקי, אחד מחמשת בעלי האחזקות המובילים במשק. מטרת הפגישות הייתה פתיחת חשבון למסחר בנגזרים פיננסים חדשניים בתחומי ספנות וסחורות.
לבשתי חליפה זולה, הבטתי בג'וק במקלחת, על טאפט מתקלף, ונסעתי למלונו של היו"ר. במלון, צ'רצ'יל, אכלנו ארוחת בוקר בחברת פמלייתו של נשיא אלג'יריה, שני מלצרים עומדים סביב כל שולחן. מונית למשרדי גולדמן זקס, ברחוב "הצי", בו נכתבים מיטב עיתוני אנגליה, והנה אנו עוברים בין עשרות סוחרים צעירים גדושי סיפוק עצמי, מרותקים למסכים, ומגיעים לחדר ישיבות-צוות פשוט. הצגנו את החוסן הפיננסי שלנו, שבאופן עקיף, הקיף מיליארדי דולרים.
פרי אבולוציוני מושלם אך בקשתנו נדחתה בתוך כחצי שעה, אתם קטנים עלינו, נתן לנו להבין ג'וש סטרוזיירי, מנהל מסחר ראשי, תוצר מהוקצע של אבולוציית מאבקו לצמרת, הוא רמז זאת כשהגענו לדלת החוצה. המומים המשכנו לחנות שעונים והוכנסנו לאולם תצוגה קטן מאחור, VIP. משם המשכנו לקנות צעצועים לילדיו, וולט דיסני בע"מ, טלפון לחבר ב-'ליהמן ברדרס', ריזוטו בכמהין על אחד הגגות מעל הייד פארק, והיישר למתחם המגדל הגבוה באירופה, 'מזח הכנרית' (ציפור).
במשרדי מורגן סטנלי, החברה הנוספת היחידה שביכולתה לסייע לנו, נישאים בזרם אדרנלין מחייה, חולפים על פני צעירים תמימים ומאושרים, מסכים מהבהבים באדום וירוק, אנו מדחיקים את גדולתו של הרגע, ומושבים לאחר המתנה במסדרון בחדר צדדי. נשנה טקטיקה הפעם, נדבר פחות על מימון ויותר על ספנות. נחשוב על זה, אמר דיוויד מורגן לאחר חצי שעה, אך חיוכו הסתיר את מה שהיו"ר ואני הרגשנו באותה שנייה.
נפילת החומות חגגנו בפאב למרגלות מגדל הכנרית, האובליסק. ירד אלינו מהשחקים גם חברו של היו"ר, בנו של תעשיין ודיפלומט ידוע, שירד לרגע מבנק השקעות רביעי, מריל לינץ'. אולי זה האלכוהול והתשישות, אולי הסולידריות בשמחת שותפות המטרה, בכל אופן, בדרך הארוכה חזרה למלון צ'רצ'יל, נפלו לרגע החומות בינינו. מאושרים מהצלחתנו, פנטזנו על המשך הדרך, על יכולתנו המוכחת עכשיו, בה נשתמש לשכנע גם את קרוב משפחתו מחברת הדלק ועוד רבים אחרים. דיברנו על המזל של מצביאיו של נפוליאון, ועל ספינותיו של אונאסיס. הדחקנו את תנאי המסחר הדרקוניים שמורגן הכתיבו לנו, את מטחנת הבשר - מועדון החברים הלונדוני אליו אנו מנסים להידחק.
בחברות האמיצה שנקשרה שם לרגע במונית היינו כנים לחלוטין. בנסיעה ארוכה, שבוודאי עלתה אלף ש"ח, בין מבני הון, שלטון ועיתון, בלונדון השוקעת בכתום. שמעתי שם למשל כמה באמת מרוויחים מנהלי נוסטרו ומבצעים של חברות אחזקה (פחות מהציפיות), ולמה (כדי שלא יברחו). גם שכרי היה 2% נטו בלבד מרווח מאות המליונים הצפוי, רעיונות המסחר שלי היו עתה בבעלות הקרן, ולי היו בה אפס מניות. שמעתי גם סיפורים מרתקים על מאבקי הטיטאנים בצמרת, על החיבור היחודי המתקיים בחברות עסקית, ועוד.
למחרת עוד ביקרנו בחברת הדירוג המיוחדת שהקימו בצינעה הבנקים הגדולים לבחינת קרנות גידור. קרטל זה, CITCO, חובש שני כובעים, הן מדרג והן משקיע עבור הבנקים השותפים בו ועבור קרנות עתק אנונימיות. נפרדנו מרוצים לאחר עשרים דקות, היו"ר לטרקלין ה-VIP בהית'רו, ואני לתחנת הביניים אתונה. במטוס מיוון פגשתי את אחד מבעלי האוניות הישראלים, קבענו להיפגש. תוך כדי פגישתנו ראיתי כיצד הוא צופה בעובדיו בצג טלוויזיה מפוצל. דפקתי את האוטו בעמוד בחניון למטה.
אפילוג לאחר חצי שנה של המתנה בבית, מורגן סטנלי אישרו לבסוף שמקור הכסף שלנו כשר ושניתן להתחיל לסחור. לאחר שלושה חודשי מסחר, תקופה בה גופי יצר אדרנלין כפי שלא הפיק מעולם, נאלצתי לפרוש מסיבות שמפאת דיני כביסה לא אפרט כאן. למיטב ידיעתי, הקרן עדיין פעילה.
לא שמחה לאיד, לאותו עולם שמת בחטף בספטמבר 2008, אותה ארץ מובטחת בה הורשתי להציץ לרגע; לא בוז אלא סיפוק שעתה יופעל פיקוח מוגבר על פעילותם של מורגן וגולדמן מטעם נבחרי המצביעים; ועוד, תקווה שהפיקוח יוכתב עד כמה שניתן ע"י גוף דמוקרטי-משפטי, פיקוח שישלב בסמכויות גם את בכירי המשק באופן רשמי, ולא ע"י ביורוקרטיה בעלת אינטרס עצמי, מהסוג שהשניא כ"כ את הסוציאל-דמוקרטיה על תומכה הפוליטי הטיפוסי של ציפי לבני.
ועוד דבר שהתרחש בלונדון 2004, בשביל לאזן את האמת הגולמית שראיתי ושמעתי שם, וכן את תורת דארווין שספגתי בכנסיות הכלכלה ומנהל העסקים לפני כן, רכשתי בלונדון ספר כלכלה אותו לא מצעתי בחנויות בארץ - "הקפיטל" למארקס (כרך 1), אותו בלעתי בששת חודשי ההמתנה, אך על כך בהזדמנות אחרת.
