היכולת לבקש סליחה היא מסוגלות נפשית. לפי הגישה הפסיכואנליטית, שורשיה של היכולת הזו נעוצים עמוק בילדות בהתפתחות מבנה האישיות. ההבדל בין התנצלות מן השפה אל החוץ לבין צער אמיתי, קשורה קשר אמיץ להתפתחות המצפון. מצפון מתפתח בערבות הפנמה הדרגתית של נורמות וערכים בבית ההורים ובחברה. גישות חינוכיות קיצוניות מדי, קרי סלחנות או ביקורתיות מופרזת, יכולות לגרום להתנהגויות קיצונית - חרטה מופרזת או העדר מצפון (אישיות פסיכופתית).
להביע חרטה מטעמי כדאיות כבר בגיל מספר חודשים נחשף התינוק לאיסורים מילוליים של ההורים ולאבחנה ראשונית בין מותר ואסור. במשך שבועות רבים חוזרים ההורים ואוסרים על התינוק מגוון פעולות בלתי רצויות. ההתנצחויות הבלתי פוסקות של "לא לגעת" או "אסור" מצריכות התמדה וסבלנות רבה. הפעוטות שאינם מסוגלים לשלוט על היצרים, מצייתים בהדרגה לאיסורים אך ורק בגלל החשש מגינוי. לכן, רק הורים שמשבחים או מגנים את מעשיו של הפעוט באופן ברור נותנים לו סיבה טובה לפתח אבחנה ראשונית בין רצוי לבין אסור. בהיעדר מצפון, המניע העיקרי עד גיל ארבע לערך הוא לבקש סליחה כדי להימנע מעונש. בהתפתחות תקינה, בגיל שנתיים וחצי הפעוט כבר מסוגל לשלוט יותר טוב על הדחפים. כעת הוא מסוגל לבחור בין להכעיס לבין לציית למרות. אפילו ניתן להבחין בצל של חרטה שחולפת על פניו כאשר מוכיחים אותו על מעשיו. אבל, עדיין, הבעת הצער מבוססת על צרכים אנוכיים. רק כאשר הסביבה מגנה את מעשיו, דומה שכדאי לו להביע צער כדי שלא להסתבך בצרות. ככל שיצריו חזקים יותר, כך הוא מתקשה לרסן את הדחפים והפנים נורמות וערכים.
גיל ארבע - נבטים של חרטה בערך בגיל ארבע הפעוט לומד להצטער באמת. לפי פרויד, נובטת אצלו "רשות פיקוח" המכונה בשם "אני עליון" או סופר אגו. רשות זו, שהיא המצפון בהתהוותו, מייצגת את הוריו גם כאשר אינם נוכחים ועוזרת לו לגלות מודעות ולקבל אחריות על מעשיו. ההזדהות עם ההורים ועם הסטנדרטים שלהם לגבי טוב ורע ושליטה עצמית מחליפה את שיטת השכר ועונש של ההורים. כעת, כשמערכת הערכים מופנמת, הילד מסוגל לחזות מראש. הוא יודע מה עלול שלא למצוא חן בעיני הוריו, ומסוגל להקדים דברי חרטה לדברי הגינוי. בהתפתחות נורמלית נובט אצלו רגש אשמה על התנהגות רעה ורגש גאווה על התנהגות נאותה. כשהכל תקין, הוא מסוגל בפעם הראשונה לבטא חרטה אמיתית ולא רק מן השפה אל החוץ. כאשר ילדים סובלים מהזנחה רגשית ומהזנחה בחינוך ערכי בגיל צעיר, הם בסיכון גבוה במיוחד לפתח הסתבכויות עם החוק והפרעות אישיות.
התבגרות: חרטה אמיתית בגיל ההתבגרות מגיעה לשיאה הדרמה שבין הדחפים האירוטיים שדורשים פורקן לבין הצורך לציית לצו המצפון בשיקולים הערכיים והחברתיים של המתבגר. בתמצית ניתן לומר שבגיל ההתבגרות מתעצבת היכולת להצטער "על באמת". החברה שהילד חי בה תשפיע עליו במידה רבה אל מימוש או מניעה של קביעת האופן שבו המתבגר יגיב כלפי פיתויים שונים. בגיל הזה האישיות מספיק גמישה כדי להבין ולקבל אפשרויות אחרות. למשל, המתבגר יכול להביא בחשבון גורמים נוספים שמסייעים לקול המצפון להרים את קולו. למשל, הוא יודע שמבחינה חוקית הוא נהג בצדק כאשר תפס בסופר אישה גונבת לחם. אבל הוא עשוי להצטער כאשר מתברר לו שאותה אישה היא אישה קשת יום שעשתה זאת כדי למנוע מילדיה חרפת רעב. היכולת לבקש סליחה איננה יכולת קלה, אבל כשהיא נעשית מעומק הלב היא מלמדת על היכולת להיות קשוב להרבה נקודות מבט ושדות ראייה.
גישות חינוכיות קיצוניות גישות קיצוניות של ההורים עלולות לשבש את מהלך התפתחות התקינה של המצפון. גישה סלחנית מדי איננה מעוררת תחושת אשמה מספיקה כדי לעורר חרטה אמיתית, ולעומת זאת גישה ביקורתית מדי עשויה לגרום לאדם להפוך למתנצל סדרתי.
לבעלי הפרעת אישיות המכונים "פסיכופתיים", אין מסוגלות לבטא צער אמיתי בגלל שאין להם ייסורי מצפון או רגשות אשמה. בגלל העדר קונפליקט פנימי בין הדחף לבין האיסור הערכי הם אינם באמת מסוגלים לבקש סליחה. את האנשים הללו אנחנו פוגשים בבתי הכלא ובבתי משפט כשלמרות שהם מביעים צער בריש גלי, הציבור לא ממש מתרשם. במקום הרושם שמדובר בחרטה אמיתית נוצר הרושם שזוהי הצהרה שנועדה להפחית גזירה משפטית. כמה מבעלי הפרעה זו מצטיינים בקסם אישי שמנצלים בציניות את הבעת הסליחה כדי להוליך שולל את סביבתם. לפעמים הם גם מבצעים פעולות אובדניות כדי להמחיש את עומק המצוקה ואת מידת החרטה. מבט מקרוב מגלה שהם מצרים בעיקר על אובדן חירותם האישית.
לעומתם, הדכאוניים הם אלו שסובלים מ"עודף מצפון", שגורם להם לתחושה קבועה של אשמה. על-פי רוב אנשים כאלו התפתחו בצל רף גבוה מדי של ערכים ומוסר. אצל אנשים כאלו קיימת תדיר תפיסת עצמית שלילית מלווה בביקורת נוקבת והאשמה עצמית. בעצם מדובר באנשים שתחושת הפגמים והמוגבלויות המתגלים בעצמם אינם מרפים מהם ולא מניחים להם לגלות תחושה סלחנות כלפי חסרונותיהם. אנשים כאלו הופכים למתנצלים סדרתיים. אנשים כאלו מתנצלים ללא הרף, בגלל מחסור בערך עצמי חיובי.
ומי שמתלבט בין עוצמה גבוהה מדי או פחותה מדי ראוי שיזכור: לסליחה פנים רבות אבל לפגיעה יש רק פנים מכוערות.
