קדימה, ציפי - המדיה לשירותך

בשבוע שעבר, בשיאו של קמפיין מהמכורים והמכוערים שידעה המדינה, נבחרה ציפי לבני לעמוד בראש תנועת קדימה. ומשם, אם לא תהיינה הפתעות של הרגע האחרון, היא גם תירש את כסאו של אולמרט בראש שולחן הממשלה. היה זה גם שיאו של תהליך אישי שעברתי כעיתונאי, תהליך שבו הגעתי להכרה שמדינת ישראל כבר אינה דמוקרטיה כפי שהיינו רוצים לראות אותה, אלא שנוצר בה סוג חדש ומכוער של משטר: מדיה-קרטיה, שלטון התקשורת. התקשורת על שלל נגזרותיה - עיתונאים, יועצים אסטרטגיים, מפיקי מִשדָרים ומעצבי דעת הקהל - בחרה לנו ראש ממשלה, ואנחנו כמו ברווזים בלענו יפה את הקש הלעוס בו האכילו אותנו. הפרשנים שוב תוהים כעיתונאי אולי הייתי אמור לשמוח או להתבשם מתחושת הכוח, אבל לאמתו של דבר, מזה שבועיים שאני מסתובב בתחושה קשה של בושה. אני מתבייש בתעודת העיתונאי שאני נושא בכיסי, כועס על עמיתי למקצוע וחש בסתר ליבי גם פחד קיומי אמיתי מן הצפוי למדינת ישראל. אבל ראשית כל - הבהרה: אינני חבר בתנועת קדימה, ציפי לבני אינה כוס הקפוצ'ינו שלי וגם איני נמנה על תומכיו המובהקים של שאול מופז. ובכל זאת, את האמת המרה יש לומר ואולי אפילו לצעוק: מישהו (או מישהם) החליט שציפי לבני תהיה ראש הממשלה הבא, בכל מחיר. מזה זמן מה שלבני היא חביבת הקהל, הגברת לבית טפלון, הדארלינג של התקשורת, חברת כבוד במסדר אבירי שלטון החוק. אבל מרגע ששאול מופז הציג את מועמדותו לראשות המפלגה, קרה תהליך מדהים: לבני הפכה למועמדת המושלמת לה חיכינו אלפיים שנות גלות, ואילו שאול מופז - הרמטכ"ל לשעבר, הביצועיסט, המטכ"ליסט ושר הביטחון שניצח את האינתיפאדה, הפך לפתע לספק אהבל ספק נוכל ערמומי - תלוי מה מונח על סדר היום הציבורי באותו רגע. מה לא ניסו להדביק לו? בתחילה אמרו שהוא אפרורי מעט, בתוכניות סאטירה דוגמת "ארץ נהדרת" כבר קיבעו את דמותו כבוק קְשה תפיסה, הפרשנים החלו לתהות אם יהיה בכלל מי שיבחר בו, וכשהחלו לצוץ סקרים שהראו כי התמיכה בו הולכת וגוברת, נשמעו לפתע טענות שהתמיכה הזו היא בכלל בזכות קבלני קולות תאבי בצע שהוא ייבא בייבוא אישי מהליכוד (ואולי הוא בכלל ליכודניק?). או אז, תהו בלחישות רועמות כמה מעמיתי, ייתכן שהוא לא כזה בוק, אלא דווקא מושחת היטב - איש של אתנן, דילים וארגזים. לבני לעומת זאת חפה מקומבינות, וכל בוחריה הם אידיאליסטים עד העצם. הסוקרים שוב מופתעים וזה לא נגמר שם כמובן. בעיתונים הגדולים הוציאו את נשק יום הדין: סקרים - האורים והתומים של הדמוקרטיה המודרנית. כי מי צריך קלפיות וימי בחירות אם אפשר לשאול את הנביאה מינה צמח את מי להמליך? ומה זה משנה שזה שנים שהם מופתעים, הסוקרים המסכנים? הם הופתעו כשביבי ניצח את פרס, הם הופתעו כשפרץ ניצח את פרס, הם הופתעו כשקדימה זכתה ב-29 מנדטים במקום ב-40, ובכל פעם היה להם הסבר פסבדו-מדעי אחר להפתעה שתקפה אותם. כמה ריחמתי על מופז בכל פעם שהוא או אנשיו התרעמו על הפערים האדירים בין הסקרים שלהם ובין מה שפרסמו העיתונים. לבושתי אודה שפה ושם היו רגעים שאפילו אני האמנתי למה שפורסם. אלא שהפעם, באמת כבר לא עמד לסוקרים שום תירוץ. כשתפסתי ביום שלאחר הפריימריז בקדימה את אחד הסוקרים לשיחת הבהרה צפופה, הוא ענה לי מעט נבוך תשובה מפתיעה בפשטותה: "הציבור שיקר לנו". התשובה הזאת טומנת בחובה הרבה. איזו סיבה יש להמוני אנשים, לא אחד ולא שניים אלא אלפים, לשקר? ועוד למי? לסוקר צעיר, אולי סטודנט טרוט עיניים, המרוויח בקושי את לחמו משיחות טלפון טורדניות לאנשים שאינו מכיר שבהן הוא שואל שאלה פשוטה: "למי תצביע?". "אבל למה הם משקרים?" - הקשיתי על הסוקר המדופלם. "כי הם חושבים שזה מה שאנחנו רוצים לשמוע" - הוא ענה. כלומר, נוצר "בון טון" שציפי לבני היא המועמדת "הנכונה". אנשים הרגישו בסדר עם עצמם כשענו לסטודנט העייף שהם בוחרים בלבני. והרי אין טעם להכביר מילים על התהליך שמתחולל כשסקרים מחמיאים באופן קבוע למועמד מסוים, ובמיוחד ביום הבחירות. לא צריך להיות איש מקצוע עם ותק של 50 שנה בביזנס כדי לראות שאין כאן איזון, אבל עורך חדשות מזהה את מהלך הדברים מעט יותר לעומק; ומה שראיתי מחדרי הקט במערכת היה התגייסות מוחלטת של כמה מבכירי העיתונאים למען לבני. בתחילה באמת ובתמים חשבתי שאין זה אלא צירוף מקרים או שיקולי עריכה בלתי מובנים, אבל ככל שחלף הזמן נתקלתי יותר ויותר בעדויות מכלי ראשון, דוגמת זו של עיתונאי בעל טור ואיש אקדמיה מוערך, שסיפר לי כמה ימים לפני הפריימריז שאתר האינטרנט שבו הוא מפרסם תדיר את הטור שלו, סירב לפרסם רשימה שבה כתב דברי ביקורת על קדימה ועל המועמדת לבני. רק לשם הדיוק, יצוין כי זהו אחד מאתרי החדשות הגדולים והחשובים בארץ. איש אקדמיה בכיר ביותר מתחום התקשורת סיפר לי על מחקר שערך, המלמד על סיקור אוהד מובהק לטובת לבני בתקשורת הישראלית בהשוואה למועמדים האחרים. כשהתחננתי בפניו שיציג את ממצאיו בתוכנית שאותה יש לי הכבוד לערוך, הוא סירב בנימוס בטענה שאין לו כוונה להסתכסך עם עמיתיו העיתונאים. האם אפוא נגזר על המדינה הזו שכל תהליך משמעותי שיתרחש בה יתקיים על-פי המתווה של ראובן אדלר? האם יכולותיו המופלגות של האיש להוביל קמפיינים מוצלחים יכריעו תחתיהן עיתונאים בעלי אחריות וכושר שיפוט? האם ימשיכו הפרסומאים לנווט את העיתונאים, אשר צידדו בהינתקות מבלי לשאול יותר מדי שאלות קשות, "איתרגו" את שרון, המליכו את אולמרט ואת קדימה, וכשסר חינו של זה, הביאו להדחתו עוד בטרם החל משפטו ולהמלכתה של לבני? ומה הלאה? חכו ותגלו בחדשות של שמונה.