מקורות פלשתינים מסרו השבוע שממשלת ישראל הציעה לפלשתינים לצרף לתחום הרשות הפלשתינית את שדה התעופה עטרות שבין ירושלים ורמאללה, ובמקומו בודקת ישראל אפשרות להקים שדה תעופה חדש ממזרח למישור אדומים. לשם בחינת הקמת שדה התעופה החדש הוקמה ועדה מקצועית, שבחנה עד עתה את תנאי הקרקע ומזג האוויר במקום.
ובכן, מה הבעיה? אם הידיעה נכונה, נראה כי בממשלת ישראל יש מי שמוכן להעביר לפלשתינים, במסגרת הסכם הקבע, את אדמות מושב עטרות שהוקם מצפון לירושלים בשנת 1914, על אדמה שנרכשה שנתיים קודם לכן על-ידי "החברה להכשרת היישוב" עבור הקרן הקיימת לישראל, ואשר על חורבותיו הקימה ירדן את שדה התעופה לאחר נפילת היישוב במלחמת העצמאות. אחרי ששוחרר במלחמת ששת הימים, הוקם במקום שטח התעשיה עטרות.
לפרישת הריבונות הפלשתינית על עטרות יש שלוש משמעויות חמורות: האחת - ויתור על שטח שנקנה בכסף יהודי 36 שנים לפני קום המדינה, שעליו אין לערבים שום טענת בעלות; השנייה - יצירת תקדים לגבי אדמות יהודיות בגוש-עציון, שגם הן נקנו לפני קום המדינה; והשלישית - קירוב הטרור לירושלים, למרחק שממנו ניתן לירות על בירת ישראל קסאמים ומרגמות בכינון ישיר.
אילו דובר במדינה מסודרת, ביישות שמכבדת את ההסכמים עימה - הסכנה שבקירוב הטרור לירושלים לא הייתה רלוונטית. אך במצב הנוכחי לאף אדם בעולם אין צל של מושג איך תיראה המדינה הפלשתינית העתידית, אם ישלטו בה אנשי שלום או שמא ישתלטו עליה מחבלי חמאס כמו שאירע בעזה. האם יעלה על הדעת שישראל תפקיר כך את ביטחון בירתה?
ואם תישמע הטענה הנבובה שהשמיע השר רמון: "מעולם לא התפללנו לשועפאט" - הרי שעל טענה זו ניתן להשיב שגם לתל אביב, לחיפה, לפתח-תקווה ולבאר-שבע לא התפללנו, ובכל זאת איש אינו מעלה על דעתו להעבירן בשל כך לידי מבקשי נפשנו.
מבינים לליבו של הדורס הנכזב השבוע חזינו בחיל וברעדה בחוליה השלישית בשרשרת פיגועי הדריסה שחוותה ירושלים. מצד אחד, יש לברך על כך שכל הנפגעים הם פצועים, ושאיש לא קיפח את חייו, ב"ה. אולם מצד שני, יש להביא בחשבון שמדובר ב"אופנה" שהשתלטה על כל אלה שאינם רוצים לראות אותנו בשום מקום - לא בעיר בירתנו ולא בשום חלק מארצנו. השופל, הדחפור והמכונית הופכים בידיהם כלי הרג קטלניים וזמינים, שהרי מי חושד במכונית?
ומה טוענת משפחת המחבל שביצע את דריסת החיילים עם הב.מ.וו? שבת דודו סירבה להינשא לו ולכן התמלא בושה ואכזבה! באמת אמתלה ראויה לצאת לנסיעה, ללא רישיון נהיגה, ולדרוס חיילים בזדון. הבעיה היא שיש בינינו מי שרואים באמתלה זו נימוק מספיק להפוך את הדריסה הזדונית ל"ניסיון רצח על-רקע רומנטי", ומוכנים להבין לליבו של הצעיר בן ה-19 מסורב הנישואין, שהרי "צעיר במצוקה כלכלית" קצת קשה לכנות אותו, לנוכח המכונית החדשה שקיבל במתנה לקראת קבלת הרישיון הנכסף.
ועכשיו עולה שוב שאלת הרס הבתים: ארבעה בתי מחבלים עומדים לדיון - בית המחבל שביצע את הטבח בישיבת "מרכז הרב", בית המחבל שדרס עם הבולדוזר, בית המחבל שדרס עם הטרקטור, ובית המחבל שדרס עם המכונית. לכל בר-דעת ברור שלמדינה אין שום איום כלפי מי שמוכן למות כדי להרוג יהודים. הדבר היחיד העשוי להרתיע אותו הוא ידיעה ודאית שבית משפחתו ייושר עם הקרקע בעקבות מעשהו, ואת מעשה ההרתעה הכל כך טבעי וברור הזה ממשלת ישראל אינה מסוגלת לבצע, בשל שיקולים הנשגבים מבינתנו.
חלק מבתי המחבלים הללו נבנו מלכתחילה ללא היתר בנייה, ולכן הם אמורים להיהרס גם בלי קשר עם פעולת טרור זו או אחרת, אז לְמה מחכים? ההשתהות משדרת חולשה ורפיסות, ומזמינה את פעולת הטרור הבאה, בדיוק כפי שעוף טרף אחד החג מעל פרה עייפה "מזמין" אליו את חבריו, הממתינים גם הם לנפילתה. הממונה על הביטחון מועל בתפקידו בכל יום שאינו מוודא כי בתי המחבלים הופכים לעפר ואפר, ודמם של אלו שייפגעו חס וחלילה בעתיד בראשו של כל מי שמעכב את ביצוע ההריסה, בין אם הוא יושב ברשות המבצעת ובין אם מקומו ברשות השופטת.
נותנים למוסלמים לשמור על המקדש לרשויות הווקף נודע על כוונת יהודים לפתוח בית כנסת חדש בעיר העתיקה, לא חס וחלילה על הר-הבית, אלא סמוך לכותל המערבי, 50 מ' ממערב לו, ברחוב הואדי. כיוון שהם רואים במעשה זה המשך של "ייהוד ירושלים", יצא קצפם. המופתי של ירושלים, שיח' מחמד חוסיין, מזהיר מפני כוונת היהודים להסתנן דרך המנהרות שמתחת לבית כנסת זה אל תוך שטח הר הבית, כשאיש לא יוכל לראותם. לטענתו, בית כנסת זה הוא תחילת בנייתו של בית המקדש על חורבות מסגד אל-אקצה, ומעשה זה יצית את כל האזור. לדבריו, שלטונות ישראל פותחים את בית הכנסת כדי לנצל את מצב הפירוד בעם הפלשתיני, לשם השתלטות על "קודשי האיסלאם".
המופתי קרא אפוא לליגה הערבית, לארגון מדינות האיסלאם ולוועדת ירושלים, להתכנס באופן דחוף לדיון במצב בהר הבית המידרדר והולך, לנוכח חיזוק האחיזה של ישראל בירושלים, רחמנא ליצלן, בניגוד להחלטות הבינלאומיות הקובעות כי ירושלים אינה בירת ישראל. הערבים רואים את החפירות שמבצעת ישראל בעיר דוד (סילוואן), את הקמת הגשר לשער המוגרבים בכותל המערבי, ואת שפע השוטרים ואנשי הביטחון הישראלים המבטאים יותר מכול את שליטתה של ישראל בירושלים, ויוצאים במתקפת שיסוי נגדה, כאילו שלא נותר לממשלת ישראל מה לעשות חוץ מבניית בית המקדש.
ד"ר תייסיר אלתמימי, השייח' העומד בראש בתי הדין השרעיים ברשות הפלשתינית, טען השבוע שישראל מנסה למחוק את הסימנים להיותה של ירושלים עיר מוסלמית, אשר "הייתה, הינה ותהיה בירת העם הפלשתיני הנצחית". והרי אין בנמצא כל ספר או עיתון שהודפס לפני 90 שנה המזכיר את קיומו של "עם פלשתיני", ואילו רעיון קדושת ירושלים הועתק על-ידי הכוחות האיסלאמיים שכבשו את הארץ הזו במאה השביעית - מהיהדות.
הפלשתינים שמו את ירושלים על ראש הג'יהאד שלהם נגדנו, כי הם יודעים שלהבדיל ממעמדה באיסלאם - אצלנו עיר זו היא אכן בירה קדושה ונצחית, שאליה מכוונים אנו את התפילות - לא בסיפורים אלא בפועל. הפלשתינים יודעים שניתוק העם היהודי מירושלים כמוהו כניתוק אדם מליבו או ממוחו, ולכן הם משקיעים כל כך הרבה מאמץ ושקרים ב"הוכחת" הטענה שירושלים היא העיר שלהם.
הבעיה היא, שוב, שיש בתוכנו כאלה המוכנים להעביר לידיהם את מקום בית קודשנו תמורת נייר שלא בטוח אם הוא שווה את מחירו, ושיש אפילו מי שחושבים כי אויבינו יכבדו את שרידי בית המקדש שלנו, אם יימצאו כאלה. לכל אלה יש אולי לומר ברוח ימי הרחמים והסליחות הללו: "עורו משנתכם ושובו אל כור מחצבתכם".
