אלא שגם הוא לא לבד. יש עוד גיבורים שמתמודדים בהצלחה על תואר איש השנה שלי בפוליטיקה. לטוב ולרע, בעיקר לרע, והמבחר גדול.
בכלל, כמות האישים והאירועים שנוחתים עלינו ביום אחד בארץ הזאת, יכולה לפרנס את עמודי החדשות, לא של יום ולא של יומיים, אלא של חודשים שלמים בהולנד, בדנמרק, ניו-זילנד, או לך תדע.
שנה אחת אצלנו היא כמו שנות דור אצלם. אין אצלנו אפילו רגע דל אחד.
ואולי טוב שכך. כי אנחנו לא יכולים בלי זה. זה השמן בגלגלי החיים שלנו. הקצב המטורף, האנשים והאישים שקמים ונופלים, והעם שנהנה לטרוף ולשפד את נבחריו.
שמתם לב שכול הבלתי צפוי אצלנו, הוא בעצם הכי צפוי? כל מה שחריג הוא הכי שגרתי? כל מה שמטורף הוא הכי טבעי?
כי אנחנו, איך לומר בעדינות, פסיכים במובן הכי שפוי של המילה. יום אחד אנחנו מושכים עלינו מלך, שמים כתר על ראשו, ואחרי יום-יומיים, אפילו לא של חסד, אנחנו בועטים בו, משליכים אותו, מנפצים את גולגולתו, מרסקים את כסאו, את כתרו, את משפחתו, ומחפשים לנו מלך חדש.
איפה עוד בעולם יש מקום כזה. איפה עוד בעולם יש עם כל כך משוגע בארץ כל כך משגעת, אולי הכי משגעת בעולם.
שמתם לב כמה פוליטיקאים שלנו חבשו השנה את ספסל הנאשמים, או שהיו לפחות חשודים בפלילים?
קחו למשל את מי שהיה עד לא מזמן שר אוצר בישראל, והשנה הוא - על הספסל.
מה שלא מונע ממנו לחמם גם ספסל בכנסת, למרות כתב האישום החמור.
ואיש כאילו לא שם לב, ולאף אחד כאילו לא איכפת, כי על-פי החוק כל עוד לא הורשע, הוא יכול להמשיך לשבת גם בבית הנבחרים.
הכורסה בכנסת - הרי מרופדת עור צבי, והישבן שלו - לא יכול בלעדיה. עניין של הרגל.
הבן אדם, אברהם הירשזון, מואשם, לא חשוד, לא נחקר, מואשם בגניבה של מיליונים.
לא מגיע לו להיות איש השנה בפוליטיקה?
או קחו למשל את שלמה בניזרי, רק לא מזמן שר בממשלת ישראל וחבר כנסת של ש"ס, והשנה הורשע בקבלת שוחד, במרמה ושיבוש הליכי משפט, ונשלח לשמונה עשר חודשי מאסר.
שר בממשלת ישראל, לא רק מואשם כמו הירשזון, אלא מורשע, והוא בדרך לכלא. לא מגיע לו להתמודד על תואר איש השנה בפוליטיקה?
או קחו את עמרי שרון, שהשנה השתחרר מהכלא. רק לא מזמן, הבחור, "הבן של", ניהל את המדינה. האבא מצמץ, סימן כיוון, והבן עשה.
ולא לשכוח. שרון ג'וניור היה, בסך-הכול, חבר כנסת מן השורה. שום מעמד, בשום משרד ממשלתי, לא היה לו, אבל הוא היה "מנכ"ל המדינה". על-פי מצוותו וברוחו, התנהלו העניינים. הוא רק שכח, ואולי מעולם לא ידע, להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור.
וזה היה בסדר, עד שמישהו חשב שמשהו לא בסדר. מנכ"ל המדינה הועמד לדין, הורשע בפלילים, ונשלח אחר כבוד לכלא. והשנה... רק לא מזמן... יצא משם.
אני לא מוכן להישבע שהבחור לא ירצה לחזור לבית הנבחרים... למה לא?
העסק הרי די מצא חן בעיניו...הכוח, השררה, החנופה...
נכון שהסיפור הזה התרחש ברובו לפני שנתיים-שלוש, אבל השנה הוא חזר לכותרות - ביום שיצא מהכלא...
ולכן גם שרון הצעיר מועמד לא רע - גם השנה - ל"איש השנה" שלי בפוליטיקה...
אבל מה דעתכם על אריה דרעי?
לא מגיע לו להיות מועמד מוביל השנה? האיש ישב שנתיים בכלא, והשנה החליט שהוא חוזר לכותרות. הוא מת להיות ראש עיריית ירושלים. ותתפלאו, יש לו סיכוי לגמרי לא רע.
כן קלון, לא קלון, השרץ אולי יוכשר בסופו של דבר - ואריה דרעי - סיכוי טוב שיהיה ראש העיר הבא של העיר הקדושה, בירת מדינת ישראל.
ואל תבינו אותי לא נכון. אריה דרעי הוא בחור חכם, כאריזמאטי, חביב, נחמד, כזה שמסתחבק עם כל העולמות. גם עם החילונים. יש אומרים שהוא עילוי. אבל ראש עירייה? נבחר ציבור? אדם שהורשע בקבלת שוחד, במרמה והפרת אמונים, וישב שנתיים בכלא?
הלו? מישהו התחרפן כאן? אבל... אם זה מה שירושלים רוצה, זה מה שירושלים תקבל.
העם יחליט... ירושלים תשים את דרעי וטלית.
בכלל, השנה שהייתה, שבה שר משפטים בישראל, דניאל פרידמן, גם הוא מועמד לא רע לאיש השנה, מכריז מלחמה על שלטון החוק, ועל מערכת המשפט (בסיועם האדיב של ראש הממשלה שחשוד בפלילים, ושל השר חיים רמון שהורשע בפלילים), נבחרי הציבור שלנו שכחו, ואולי אף פעם לא זכרו, שהחוק הוא רק המינימום האולימפי, הרף התחתון שלהם.
בפוליטיקה קצת יותר מתוקנת, הם היו חייבים לדלג מעל רף נוסף, הרף המוסרי, המבחן, שמעבר לשלטון החוק. הרי לא כל מה שחוקי הוא כשר, ולא כל מה שלא פלילי הוא מותר למי שרוצה להיות מוביל, מנהיג, אדם שמדבר על ערכים...
המבחן הזה לא כתוב בשום ספר חוקים, ונבחרי הציבור שלנו, כמעט כולם, מסרבים להיבחן בו.
כשנילי פריאל, זוגתו של שר הביטחון ויו"ר העבודה, עושה לביתם המשותף וגובה כספים מצחיקים (FUNNY MONEY ) למטרות מוזרות - בזכות המוניטין והקשרים של האיש שאיתה, אהוד ברק, זה אולי כשר, אבל מאוד מסריח.
כששרה נתניהו לא מתביישת לבקש את המתנות שהוחרמו ממנה מתקופת היותה
אשת ראש הממשלה - גם זה אולי כשר - אבל מאוד-מאוד מסריח.
ונכון שאולי מדובר בשמונצס... והיו שם גם חפצים אישיים שלה. אבל ממתי מתנות וחפצים שנתנו לה מלך ירדן, או ראשי מדינות ואורחים רשמיים אחרים שהגיעו למעונו הרשמי של ראש הממשלה - שייכים לה אישית? אפילו שהחוק מתיר לה לשמור לעצמה מזכרות פעוטות ערך.
ועוד לא הספקנו לשכוח את הביקור המלכותי של הזוג נתניהו בלונדון - בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה - ואת החשבון המטורף (זה התגלה רק השנה) שהוגש למי שמימן את שהותם במלון המפואר. מה קרה? הסברה?
נכון, אין טוב מביבי בהסברה. הוא עושה את זה נפלא. אבל למה, לכל הרוחות, בעיצומה של מלחמה כל-כך קשה, כל-כך מדממת, הוא חייב לצרף את שרה, רעייתו, לטיול המפנק, ולפוצץ כספים דמיוניים על שרותי כביסה וROOM SERVICE -?
אז ביבי וברק, שעוד מעט נחזור אליהם, בהחלט רשאים להגיש מועמדות
לאנשי השנה שלי בפוליטיקה. גם הם עונים על כול הקריטריונים של גיבורי תרבות בארץ הזאת.
כמה שאני מתגעגע לאנשים כמו בני בגין ועוזי לנדאו, ויוסי שריד, ומנחם בגין, ואפילו ליצחק רבין - למרות חשבון הדולרים של אשתו. וזה לא שאני מתרפק רק על מה שהיה.
גם היום - יש... תאמינו לי - יש חברי כנסת ושליחי ציבור הגונים וישרי דרך. אבל מה לעשות שהם במיעוט מבוטל.
ציפי לבני, שתוביל את מפלגתה, קדימה, בבחירות הבאות, היא כנראה אחד מהם. על הנייר יש לה סיכוי לא רע להיות ראש ממשלה - גם לאחר הבחירות הבאות, ואשת השנה שלי כבר השנה.
במחשבה שנייה - אולי לא השנה - אלא בראש השנה הבא.
שמתם לב, שמיד לאחר הניצחון הדחוק שלה על מופז - כבר התחילו להכות בה? ומי? בעיקר החברים מהמפלגה שלה.
אגב, אריק שרון (אילו התעורר היום מן התרדמת) היה מתפוצץ מצחוק מהאפשרות
שלבני תהיה ראש ממשלה. הוא אף פעם לא "מת" עליה. אבל בואו לא נשכח: שרון היה מנהיג, אדם חזק, פורץ דרך, מוביל, אבל האיש מעולם לא עצר באדום. "לא תחסום שור בדישו", נוסחה שהציע פעם לוי אשכול, ראש הממשלה המנוח - התאימה לשרון כמו כפפה ליד. ולכן הוא מתפקע היום מצחוק. כי ציפי לבני היא כל הדרך - הפוכה ממנו.
היא באמת נראית "גברת קלין", לפחות עד עכשיו, אחת שהמבחן המוסרי מוכר לה,
מתאים לה, לא פחות מהמבחן המשפטי, החוקי, והיא מסכימה ומבקשת להיבחן בשניהם.
תודו שזה שינוי מרענן. אבל בואו נחכה קצת, נתבונן בה, נפרגן לה, בינתיים זה מגיע לה. היא הבטחה, אבל עדיין לא הוכחה. פוליטיקה אחרת היא מבטיחה, גם מנהיגות...
נראה איך היא מקיימת... אין עדיין סימנים בשטח...
כבר על ההתחלה היא מגלה, שאין פוליטיקה אחרת... פוליטיקה היא פוליטיקה, היא פוליטיקה...
אבל - ניפגש איתה בעוד שנה- שנתיים... ועד אז... ציפי... את רשאית לחייך קצת... אפילו לפרגן לעצמך...
החברים שלך הרי לא ממש עושים את זה... אז תעשי את זה - את - בעצמך לעצמך...
זה עניין של זמן עד שהשמיים יתקדרו על ראשך.
ועכשיו תרשו לי לחזור לביבי וברק. שניהם מדורגים אצלי בצמרת המועמדים לאנשי השנה בפוליטיקה. ברק בעמדת יתרון. שניהם היו ראשי ממשלה. שניהם מתים לקאם-בק. ובין שניהם קשה, קשה מאוד למצוא הבדלים. הם כמעט תאומי זהות.
שניהם חשדנים עד אימה, שניהם שבויים בידי סוקרים ותדמיתנים, איש מהם לא מסתדר עם אנשיו, ואיש מהם לא נולד לפתע מחדש.
ביבי, יוצא סיירת מטכ"ל, הוא בהחלט נואם ומסביר משכנע, וזה לא הולך ברגל. הוא היה שגריר מבריק באו"ם, גם שר אוצר מוצלח, אבל ראש ממשלה כושל.
הוא לא רצה את ערפאת, אבל חיבק אותו, חילק רובים לפלשתינים, הסכים לרדת מרמת הגולן, הבטיח ולא קיים חינוך משופר, והרשימה עוד ארוכה.
אבל מכיוון שזה לא קרה השנה, ביבי מפגר בדירוג אחרי ברק. גם רשימת הפאשלות של ברק ארוכה משל ביבי, והן מתחברות לאירועי השנה הזאת...
ברק הוא יוצא סיירת מטכ"ל, היה מפקד ורמטכ"ל מעוטר, אבל בעיקר ראש ממשלה כושל, שהותיר את כשליו יתומים, או שהשליך אותם על אחרים. זה האיש.
מאסון צאלים, בהיותו במדים, ועד לבריחה מלבנון כראש ממשלה.
חבריו לנשק מעידים עליו, שבשדות הקרב הוא גילה תעוזה, היה קצין ללא חת.
וזה כנראה נכון.
אבל באזרחות, לא קם ראש ממשלה רופס ממנו.
הוא הבטיח שחר חדש, שלום, ביטחון, למען עתיד ילדינו כמובן, אז הוא הבטיח.
גם הוא, כמו ביבי, התנשק עם ערפאת, ובעט בו, התחייב לחברה צודקת, לכלכלה בריאה, אבל במבחן התוצאה, הבן אדם לא עלה כיתה.
הוא כשל בביטחון, הרחיק את השלום, פגע בכלכלה, ריסק את הבריאות, פלירטט עם השמאל, קרץ לימין, ודאג בעיקר לשימור כיסאו.
והעם, מה לעשות, לא מטומטם. העם אומנם בחר בו, נתן לו צ'אנס, אבל כשראה את גיליון הציונים שלו, שלח אותו הביתה להביא את ההורים. וגם ההורים לא עזרו.
אהוד ברק סולק בבושת פנים והלך לעסקים, אתם יודעים, לעשות לביתו.
למה לא לאסוף כמה שקלים או דולרים באמצעות כרטיס-ביקור שעליו כתוב:
"ראש ממשלה לשעבר" ו- "רמטכ"ל לשעבר"?
ואז, כשמילא את אסמיו, ממרומי מגדל השן התל אביבי שלו, פתח מצנח,
נחת עלינו, והכריז: חזרתי, נולדתי מחדש, הפקתי לקחים, למדתי מטעויות, תנו לי עוד צ'אנס.
והעם רואה את המראות, שומע את הקולות, משפשף את העיניים, ובחלוף ההלם, סליחה, אומר העם, לא קונה את הסחורה.
כי ברק החדש הוא בדיוק, אבל בדיוק אותו ברק הישן, רק שהחליף דיסקט.
הוא למד לשחק קצת יותר טוב, למד להעמיד פני מקשיב, מתייסר, רגיש, מתחשב,
ואפילו טון הדיבור שלו, עד לפני כמה חודשים, כאילו התרכך.
אבל מה לעשות שהמסכה שעל פניו סדוקה, והאיש שניסה להיות מופנם, אחראי ובעיקר שתקן, לצורך הקאם-בק כמובן, חזר להיות בדיוק אותו ברק הישן. דברן כפייתי, יהיר, מתנשא, והאבא של הספינים והקומבינות.
יש לו הרי מוח אנליטי. הוא החכם באדם, ו-כ-ו-ל-ם, אפילו אלה הכי הקרובים אליו,
הם אהבלים מוחלטים. פיונים קטנים על לוח השחמט הווירטואלי שלו.
הוא מביט בהם, ובעיקר - דרכם. לא רואה אף אחד ממטר. כולם שקופים עבורו.
את המו"מ עם ציפי לבני, על כניסה לממשלתה, הוא מנהל כאילו הנשיא הטיל עליו
את מעשה המרכבה...
אבל בחירות הרי מפחידות אותו פחד מוות. במבחן הקלפיות הוא עלול להתרסק.
ולכן, למרות כול הרטוריקה והאקרובאטיקה, בשם האחריות הלאומית,
בשם המאבטחים, המנעמים והשררה, הוא זוחל עכשיו לממשלתה של ציפי.
ויום לאחר הבחירות, יהיו מתי שיהיו, הוא שוב יזחל ויחזר על הפתחים, ושוב יתחנן להיכנס לממשלה, לכל ממשלה, בכל מחיר.
כי דדיה של הקואליציה הם סם החיים שלו. הוא חייב לינוק מהדבש הפוליטי.
אהוד ברק, מדורג אצלי בצמרת הגבוהה של המועמדים הסופיים
לאנשי השנה בפוליטיקה. ביבי מפגר אחריו. שניהם - בדבוקת המובילים.
וכמו שאתם כבר מבינים, בתחום הפוליטי, הבחירה שלי, היא בין הגרוע ליותר גרוע.
ולכן ברק מוביל על ביבי. הוא גרוע יותר. סיכוייו להיבחר טובים יותר.
וזה הזמן להחליט.
מי מבין המועמדים שלי - הוא איש השנה בפוליטיקה?
המרוץ צמוד... אנחנו בישורת האחרונה...
ברק עדיין בקבוצת המובילים. אולמרט מוביל עליו, עדיין בראש - לא מרים ידיים.
הירשזון פותח צעד ונצמד למובילים, גם שלמה בניזרי, אריה דרעי, דניאל פרידמן,
מני מזוז, עמרי שרון, פותחים מבערים ומתקרבים לעורפם של המובילים.
הם לא מפגרים בהרבה.
על קו המטרה... מי חוצה ראשון?...
מהמקום שאני יושב ביציע, קצת קשה לקבוע, זה היה מאוד-מאוד צמוד, אבל הפוטו פיניש לא טועה.
כן, אהוד אולמרט חצה ראשון. הוא המנצח. הוא הזוכה. הקהל עומד על רגליו ומריע.
אולמרט מתעטף בדגל ישראל ורץ לקהל. הרבה אהבה מרעיפים עליו. זרי פרחים על ראשו... הוא קורן מאושר. המרתון הזה לא היה קל...