אתמול הלכתי יחד עם חברתי לראות את ההופעה של אייר בהאנגר. חברתי על ההופעה: "אחד הדברים ההזויים שראיתי, זה היה בדיוק באמצע בין להתחבק ולקפוץ, אתה זז מצד לצד כמו מטרונום ולא יודע מה לעשות". חברתי עבדה כמה שנים ב"צוללת הצהובה" (מרכז מוביקה בירושלים) ככה שהיא ראתה כמה הופעות בחייה.
חברתי התוודעה לאייר בזכותי, talkie walkie המצוין שלהם הושמע הרבה אצלנו במערכת. אבל אי אפשר לומר שהסגנון המוסיקלי שלהם הוא כוס התה שלה. אבל דווקא בגלל זה הביקורת שלה על ההופעה של אייר הייתה לעניין, בלי כחל ושרק.
כי מהאנשים שעמדו מסביבי, שמעתי בעיקר תירוצים ל"למה זה בסדר שהם נתנו הופעה שכזו". תירוץ יצירתי של אחד שעמד לצדי: "אני באמת אוהב אותם [אייר] אבל בשביל ליהנות בהופעה שלהם צריך להיות מסטול". ואכן היו בקהל הרבה שהשתמשו בעזרתה האדיבה של מרי ג'יין.
אז קודם כל, כל הכבוד לאייר על זה שהם הגיעו למעמד כזה שגם אם הם נותנים הופעה ממש גרועה זה מתקבל ככה על-ידי הקהל. ודרך אגב, אני לא יוצא מן הכלל בעניין הזה, גם אני מצאתי את עצמי מחפש תירוצים בשבילם. אבל כשהעשן התפזר, גיליתי שאני די מסכים עם השיפוט של חברתי.
את ה"אני באמת אוהב אותם" של הבחור שעמד לצדי אני מפרש כ"יש להם באמת חומרים טובים" ואני לא מתכוון לחשיש. ואת הצורך בחומרים רקריאטיביים בשביל ליהנות אני מפרש כ"הם לא יודעים להופיע".
צר לי אבל אייר אהובי הם פשוט לא פרפורמרים. הם עמדו שם מעונבים כמו שני ילדי בר-מצווה, רק היה חסר שמשה הגבאי יצעק: "יותר בקול! לא שומעים!". הם היו מנותקים לגמרי מהקהל - היה ברור שהם לא מרגישים אותו.
ולמעט השיר המסיים שהצליח לעורר ולהלהיב את הקהל במקצת. העיבודים לקחו שיר שהוא די "מלו" מלכתחילה והפכו אותו לעוד יותר "מלו". מרבית ההופעה הקהל התנענע כמו מטרונום במבוכה קלה, בדיוק כמו שחברתי אמרה.
מעבר לכך, אייר ירדו מן הבמה בשלב די מוקדם, הקהל בכלל לא הבין שזה השלב שבו מוחאים כפיים להדרן. הם חזרו לעוד כמה שירים וכשהגיע השיר המסיים אנשים עמדו שם באי הבנה, מחכים לשיר הבא. חושבים לעצמם: "מה??? כבר נגמר?!".
ההופעה הייתה קצרה מדי. הם לא ביצעו רבים מן השירים המוכרים והאהובים שלהם. אייר לא נתנו את הנשמה. בשביל 250 שקל הייתי מצפה ליותר. הם נתנו הופעה באורך וברמה של הופעה לוועדי עובדים.
במהלך ההופעה חשבתי לעצמי שאולי מקום יותר אינטימי היה מיטיב עימם. ואולי זה באמת היה עוזר להם להתמודד עם פחד הקהל שניקולה גודה חשף באומרו: "לא ציפינו להופיע מול כל כך הרבה אנשים". אז אולי עם פחד הקהל זה היה עוזר להם להתמודד אבל עם כישורי במה קלוקלים כנראה שלא.
דוגמא נוספת לכישורי הבמה הקלוקלים היא השימוש המופרז עד כדי מביך באפקט הקול הרובוטי. ז'אן-בנואה דונקל אמר: "thank you so much" בקול הנ"ל פעמים רבות בהתלהבות של ילד שגילה משהו שלא היה כל כך מצחיק גם בפעם הראשונה.
אז באמת חבל כי זה קצת קילקל לי ושוב אני חייב להדגיש שבהקלטות אולפן הם נשמעים הרבה (אבל הרבה) יותר טוב. אולי אם מישהו היה עובד איתם על כישורי הבמה זה היה נראה יותר טוב ואולי חברתי צדקה והם היו צריכים להופיע ב"צוותא".
