רחוב יפו, שכיום לא נמנה עם שכיות החמדה של ירושלים, עלה באחרונה לכותרות כאשר החלו לפני זמן קצר בהנחת המסילה של הרכבת הקלה שאמורה לעבור ברחוב. כל דבר בירושלים בא לה בייסורים, והרכבת הקלה היא אבן ריחיים כבדה על צוואר תושביה. לא זו בלבד שבירת ישראל סובלת מחנק תעבורתי בשל הרחובות הצרים במרכזה של העיר, אלא כל אימת שמנהיג זר בא למקום או אדמו"ר מסתלק ממנה, העורקים הראשיים נסגרים. עכשיו נוספה הרכבת הקלה שבגינה מרכזה של רחוב יפו הפך לחפיר ענק שכמוהו לא ידענו מאז מלחמת העולם הראשונה. כפועל יוצא התחבורה כולה, לרבות הציבורית, הועברה בחלקה לרחובות צדדיים. העיר חנוקה - פשוטו כמשמעו.
הירושלמיים, למודי ניסיון וסבל, למדו במשך השנים לבלוע גם צפרדעים, ובלבד שיגידו להם שזה חלק מיסורי עיר הקודש או בהכשרת הבד"ץ. בתחילתו ובסופו של דבר, לא זאת ליבת הבעיות של ירושלים. גרעין הצלקת הפתוחה של ירושלים היא לא תעלת רחוב יפו. היא השבר בין מזרחה ומערבה של העיר, שבר שקנאי הארץ והעיר, ישרים וצבועים, שבר שגורם קרבנות מיתרים, מסכלים את קיבועו. רק לראש הממשלה אהוד אולמרט ולשר חיים רמון היה אומץ לומר כי נצטרך לוותר על החגורה הפלשתינית ליד ירושלים. היא נטל ולא נכס. היא לא מאוחדת אלא שסועה. היא סכנה לביטחונה של הבירה ולעתידה.
לצערי, אפשר לומר כי פתרון לסוגיה כאובה זאת שנוגעת לעתיד לירושלים לא נראית באופק. בעתיד הקרוב אמורות להיערך בחירות לראשות העיר ואינני רואה מישהו מקרב המועמדים אשר במצע שלו תהיה חרותה האמת והיא שכל עוד הכפר צור באהר, שלפני ימים נתלה בחוצותיו דגל של החמאס, וממנו יצאו מחבלים שגרמו לרצח יהודים בירושלים, לא יוצא מגופה, ירושלים בסופו של דבר תתפרק מבפנים. זה אמור גם לכפרים אחרים שמקיפים את העיר ואשר תושביהם ביחד מונים רבע מיליון מכלל האוכלוסיה.
אורי לופוליאנסקי, ראש העיר הנוכחי - כשל. לא אתן לו את קולי גם אם הוא יהיה מועמד מחודש. זאת לא מפני שהוא חרדי. לעומת זאת אם אריה דרעי, גם הוא חרדי, היה מצליח להגיע למועמדות, בעדו הייתי מצביע. צר לי שהדבר נמנע ממנו. הוא אדם מוכשר עם קבלות. הוא הוכיח זאת כשר הפנים. את דעתי על השאיפה להחזיר את דרעי לזירה המדינית ציבורית הבעתי בעבר; שעתו עוד תגיע. ארקדי גאידמק - נו, נעבור הלאה. ואילו ניר ברקת החילוני חרת על דגלו את "ירושלים המאוחדת", ומנטרה זאת היא מרשם להחרפת הצלקת ולא לאיחוייה. "ירושלים מאוחדת" פירושה הפניית כספים, גם אם תוך הפלייה לרעה, למזרח העיר, במקום למערב העיר. פירושה שהיא פרוזה לטרור שבא מבפנים. פירושה המשך ההגירה השלילית בבירה.
אבל אנו עוסקים במשהו זמני, בשבר ברחוב יפו, ב"רכבת הקלה". מי שהקים צעקה גדולה ומרה היו סוחרי רחוב יפו. רק לפני זמן לא רב הם נהנו קצת מחידוש התיירות לעיר, והנה באה עליהם התעלה הענקית הזאת. בהפגנה בראשית אוגוסט הודיע וועד סוחרי ירושלים: "אם נצטרך לעלות על בריקדות אז אנחנו נעלה. אם צריך לשרוף צמיגים - נשרוף. נמאס לנו מהעירייה, נמאס לנו לשלם על החלטות החלם שלה, לא יכול להיות שסוגרים למשך שנתיים את יפו. ארבע שנים שאנו מתריעים על הבעיה ומתעלמים מאיתנו. יש להחזיר את התחבורה הציבורית לתושבי ירושלים ולהחזיר את השפיות לכבישים ולבעלי העסקים". מה שקומם בין היתר את הסוחרים זה המעשה החלמאי, כאשר בקטע של רחוב יפו הסמוך לכיכר ספרא לא התקיימו עבודות קרוב לחודש, אך העירייה בכל זאת סגרה את האזור, על אף שבו מרוכזות חנויות ותחנות אוטובוסים.
ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, סייר במקום, כפי שמסיירים מנהיגים במקומות של הוריקנים ורעידות אדמה, וכינס מה שנקרא "ישיבת חרום" שבה מה שנקרא, "התקבלו החלטות", כולל האצת הנחת המסילה, צוותי עבודה משותפים, פנייה לזכיין ודיון עם הממשלה למען "חבילת הטבות" לסוחרים. ביקורו של ראש העיר ועוזריו מזכיר את סרטו של אפרים קישון, 'תעלת בלאומליך'. חסרים היו פה ד"ר קובישבסקי, מנהל מחלקת הביוב, שאותו גילם שרגא פרידמן הנפלא; שולטהייס, מנהל מחלקת המים, ששחק מוסקו אלקלעי, וכמובן השוטר הטוב, הלא הוא שייקה אופיר. שלא לדבר על המטורף שבוקר אחד בא לו להתחיל לקדוח בקומפרסור ובכך סימן את תחילת בניית התעלה, הלא הוא בומבה צור.
השלומיאליות הירושלמית נובעת משתי סיבות: אחת - מאז טדי קולק, זה בא לה באופן טבעי (זוכרים את הפזמון בסרט "אנני אוקלי-coming what is naturally). הסיבה השנייה היא הסיבולת של תושבי העיר הזאת. את הגורמים השונים מפצים. מי יפצה את התושב, על איבוד הזמן, על בלאי מכוניתו, על בזבוז דלק בנסיעה בהילוך ראשון או בעצירות מתמידות, על תסכולו, על העדר יכולת לקבוע לוח זמנים, על עצביו המרוטים?
הרכבת ה"כבדה ביותר" המחדלים העיקריים בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים: מחדל של הוצאות של מאות מיליונים מעל למשוער. מחדל של איחור של שנים בגמר הפרויקט. בימי שישי לא עובדים כי זה חג מוסלמי. בשבת לא עובדים כי זה שבתון יהודי. העבודה מתנהלת בעצלתיים, במקום שתתנהל 24 שעות בימי חול. הרמזורים שפעלו כאשר הכביש היה פתוח לתנועה שתי וערב, מוסיפים להיות מופעלים כאשר הרחובות שחוצים את רחוב יפו חסומים בשל העבודות. לפיכך האוטובוסים נעצרים באור אדום. הרמזורים הגלמים פועלים במקום שוטרי תנועה שהיו עושים מלאכה יעילה יותר. הציבור סובל. נסיעה מן התחנה המרכזית למרכז העיר שארכה בדרך כלל פחות מ-10 דקות, נמשכת חצי שעה ולעתים יותר. בכל מקום מתוקן, הנהלת העירייה, אנשי משרד התחבורה ומשטרת התנועה היו צריכים ליתן את הדין ועד אז - להעיף אותם. אצלנו מטילים את הכול על הזכיין. מי שכר את הזכיין? מי מפעיל את הזכיין? חלם, שערורייה, סבל ואנרכיה מקופלים כאן ביחד.
ראש העיר היה מטיב עם הסוחרים ועם תושבי העיר אם היה מבטיח כי במהלך הנחת המסילה, העירייה תשא בנטל כספי משמעותי לשיפור פני החנויות, לעיצובן הפנימי והחיצוני. ניתן היה לגייס את האדריכלים שמדברים הרבה, את הסטודנטים לעיצוב של בצלאל ואחרים. גרנדה, סביליה, פלרמו, פורטו, דוברובניק וערים אחרות באגן הים התיכון לא בנויות משיש וזכוכית, אלא מטיח, אבנים ולבנים. הן מטופחות ואין שום סיבה שבעולם שירושלים, כמות שהיא, לא תהיה שלוכית אלא חיננית כמוהן. מדובר באותם בניינים עם קצת צבע, עץ, חומרים אחרים והרחוב יחייך. אבל לירושלים יש מחלקה לשיפור פני העיר שמתכננת את הבירה לשנת 2100. אומרים כי כאשר הרכבת הקלה תעשה את דרכה לרחוב יפו, זה יהיה כבר רחוב אחר מכפי שהוא נראה עכשיו. לכך דרוש חזון, וזה נכס שבין היתר חסר לפרנסי העיר הזאת, בירת ישראל, אבל הם משתמשים בו כעילה לחוסר מעש עכשיו.
אילו אני אחראי לתכנון, הייתי מותח גשר מעל פני כל רחוב יפו, מכיכר צה"ל ועד לגשר המיתרים בכניסה לעיר, גשר עמודים. למעלה תעבור לה הרכבת הקלה ולמטה תתנהל התנועה בגמלים וכרכרות. יעיל יותר, טבעי יותר ואטרקטיבי יותר לתיירים. הם הרי יהיו אלה שייהנו מרחוב יפו המחודש.
האדריכל ובונה הערים, יורם פוגל, שעסק בהרבה פרויקטים בירושלים ובסביבה ומכיר היטב את המהמורות הביורוקרטיות ושאר "פצצות המצרר" שזרועות במקום, מאמין כי בסופו של דבר רחוב יפו ישנה צורה. חילוני מאמין. לדעתו יש תזוזה רצינית בתכנונו מחדש של הרחוב והוא ייראה בעתיד שונה לחלוטין. "מי ייסע אז ברכבת הקלה", אני שואל. "זאת", הוא אומר, "שאלה אחרת". המשרד שלו מצוי עדיין בירושלים. הוא ומשפחתו עברו באחרונה לתל אביב.
