עם ריבוי כלי הרכב, נעשו לצערנו, תאונות הדרכים, כדבר שבשגרה. דרכי ההתמודדות עם הבעיה מעסיקות מדינות רבות בעולם ובין היתר גם את מדינת ישראל. הממשלה, עמותות שונות ואנשים פרטיים ניסו לא פעם למצוא את הפתרון שישים קץ לתאונות הדרכים או לפחות לצמצמן ככל שניתן.
חלק מהפתרונות הופנו כלפי איכות הדרכים כגון: תשתית כבישים, תאורה ועוד. חלקם הופנו כלפי הנהגים והרתעתם דרך קנסות כבדים, שלילת רישיון ועונשי מאסר.
מכל מקום ובמקביל לניסיונות לצמצם את היקף התאונות, מספר רב של בני אדם נפגעים בתאונות יום יום ויש לדאוג לנפגעים ולצערנו לעיתים אף למשפחות ההרוגים.
במאמרים הקרובים אביא לקוראים נגיעה משפטית מצומצמת בנושא רחב מיני ים - נושא תאונות הדרכים. המאמרים יעניקו מושג בתחום, אך אינם באים להחליף ייעוץ משפטי.
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים המחוקק הגיע למסקנה שיש לדאוג לכל אלו שנפגעו בגופם ולפצותם בגין נזקי הגוף שנגרמו להם בניגוד לנזקי רכוש, ולשם כך נחקק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה, 1976.
לפני חקיקת החוק, אדם שנפגע בתאונת דרכים היה זכאי לפיצוי לפי "פקודת הנזיקין". פיצוי זה, אשר נשלט על-ידי מבחן האשמה, משמעותו היא שלא די בכך שאדם גורם נזק לחברו, אלא יש צורך להוכיח שהנזק נגרם באשמתו של אותו גורם הנזק.
יוצא מכך, שאם אדם גרם נזק לאחר באשמתו – הוא חייב לפצות את הניזוק. לעומת זאת, אם אדם גרם נזק לאחר שלא באשמתו, הוא פטור מתשלום פיצויים.
כתוצאה מכך, נוצר מצב שנפגעי תאונות דרכים לא תמיד היו מפוצים והיה מספר ניכר של תאונות שהנפגעים לא היו זכאים לפיצויים. כך, נפגעים רבים, מעבר לפגיעה הפיזית והנפשית, נקלעו למצוקה כלכלית בכך שלא היה להם כיצד לשקם את חייהם לאחר התאונה.
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים חוקק על-מנת לתת מענה לבעיה שנוצרה ומטרת החוק הייתה לכסות מקרים אלו.
מהות השינוי החוקתי הוא בכך שנקבע שאין כלל משמעות לשאלת האשם. כלומר, נפגע יקבל פיצויים גם אם אף אחד לא היה אשם בתאונה ואפילו אם הוא עצמו היה אשם בתאונה.
- במאמר הבא נעסוק בשאלה - אם לא מחפשים אשמים בתאונת הדרכים, אז את מי נתבע?
