גלובליזציה. אפשר לצעוק מכאן ועד מטולה שהגלובליזציה היא זו המביאה את המשבר הפיננסי האמריקני אל פתח ביתנו. זה גם מטופש וזה גם שגוי. מטופש - כי נניח שלא היינו רוצים להיות חלק מהגלובליזציה; זה כמו שהיינו מחליטים שאנחנו רוצים לדבר בחו"ל עברית ולא אנגלית. שגוי - כי בלי הגלובליזציה מצבנו היה גרוע בהרבה. היינו תקועים עם משק קטן ופרימיטיבי, המתבוסס בתוך הביצה של עצמו. אז נכון שיש לגלובליזציה גם היבטים שליליים, אך בשורה התחתונה - יתרונותיה גדולים לאין שיעור, דווקא למדינה קטנה וחסרת משאבים כמו ישראל.
פוליטיקה (1). העולם בוער, ובירושלים הכל כרגיל: אלו רוצים את ראשות ועדת הכספים, אלו רוצים קצבאות, אלו רוצים את תיק המשפטים, אלו רוצים פינוי-פיצוי. פוליטיקאים קטנים, חסרי אחריות ועל גבול הפושעים.
פוליטיקה (2). צרת רבים - נחמת שוטים. תראו מה היה הממשל האמריקני צריך לתת לחברי הקונגרס, חודש לפני הבחירות שם, כדי שיסכימו להעביר את תוכנית החילוץ: סיוע לציידי דובים באלסקה, תמיכה ביצרני חיצים בארקנסו או משהו בסגנון הזה. בכלל, למי שמקנא בארה"ב, החודשים האחרונים הם שיעור מצוין בקיום האיסור "לא תחמוד".
פוליטיקה (3). בחזרה לזירה שלנו. במפלגת העבודה נמצאו מי שניצלו את המשבר כדי לתקוף את הרפורמות של בנימין נתניהו, ובראשן ועדת בכר והסדר קרנות הפנסיה. כדרכם של פוליטיקאים ישראלים, הם הצליחו לצאת גם מכוערים וגם טיפשים. כאשר המשק בטלטלה, צריך להתעסק בהווה ובעתיד ולא בסגירת חשבונות עבר. חוץ מזה, מה עניין מחט לתחת? קופות הגמל היו חוטפות את המכה בכל מקרה, גם אם היו בבעלות הבנקים, כי זהו משבר חיצוני. מצד שני, אכן בלי הרפורמה בקרנות הפנסיה הן לא היו נפגעות היום - פשוט משום שהן לא היו קיימות.
רגולציה (1). בלהיטותו כי רבה להבטיח שקיפות וגילוי נאות לחוסכים, הורה הפיקוח על שוק ההון לקופות הגמל, ביטוחי המנהלים וקרנות הפנסיה לפרסם תשואות חודשיות. זהו היה מיותר מלכתחילה, כי מדובר במכשירים לטווח ארוך, אשר רובם בכלל סגורים על-פי חוק עד גיל הפרישה. במצב הנוכחי, זה גם מסוכן מאוד. החוסכים רואים את התשואות החודשיות או הרב-חודשיות השליליות, נכנסים לפניקה ומושכים את הכסף - וכך יוצרים כדור שלג שקשה מאוד לעוצרו. עדיין לא מאוחר לשנות זאת. אפשר, בהינף יד, לבטל (או לפחות להשעות עד ליציאה מהמשבר) את חובת הדיווח החודשית.
רגולציה (2). זה יהיה סעיף קצת יותר ארוך, כי בתחילתו יש לנו סיפור המתאים לימי התשובה. בעיר צאנז חי עשיר קמצן, אשר סירב לתת ולו פרוטה אחת לצדקה. פעם אחת, ביום הכיפורים, חש העשיר ברע והחל לזעוק שהוא חייב לשתות. נתנו לו, כדין, כמויות מים זעירות בהפסקות קצובות, אך הוא המשיך לצעוק שהנה-הנה פורחת נשמתו. אמר האדמו"ר ר' חיים מצאנז: תנו לו כרצונו, אך הַבהירו לו שכל כוס תעלה לו 100 רובל לצדקה. נבהל העשיר והתאושש בדרך פלא.
מה ההשלכה למשבר הפיננסי שלנו? ובכן, כפי שאמרנו בסעיף הקודם, רבים מבקשים לפדות מכשירים פיננסיים ארוכי טווח, רק מתוך בהלה. ראוי בהחלט לחשוב על הטלת מגבלה על המשיכות עד שהרוחות יירגעו. יש בכך אינטרס ציבורי כפול: גם להגן על השוק בכללו וגם להגן על החוסכים מפני החלטת-בהלה שתגרום להם נזקים כבדים. אם מישהו יטען שהוא ממש ממש צריך את הכסף, אפשר להציע לו הלוואת גישור בתנאים נוחים. כמו אותו עשיר בצאנז, סביר להניח שהרוב המכריע יעדיפו לוותר על התענוג, אם יסתבר שזה יעלה להם במזומן.
פופוליזם. כמקובל בזמנים כאלו, הפופוליזם מרים ראש. ההצעה שזכתה להכי הרבה כותרות: להגביל את שכר הבכירים בחברות הציבוריות. היינו שואלים מה עניין מחט לתחת, אבל כבר השתמשנו בביטוי הזה.
מכל מקום, כדאי לזכור כמה דברים לפני שממהרים להתערב בנעשה בשוק החופשי. ראשית, אף אחד לא מכריח את הציבור (או המשקיעים המוסדיים) להחזיק בניירות ערך של חברה המשלמת לבכיריה שכר הנראה להם מופרז. שנית, המשקיעים המוסדיים יכולים לעיתים קרובות לטרפד את השכר הזה, אך הם לא עושים זאת - ואולי מוטב למהר ביישום המלצות ועדת חמדני לעניין חובת ההשתתפות של המשקיעים המוסדיים באסיפות כלליות. שלישית, מן הראוי לטפל קודם כל בשכר המטורף במגזר הציבורי (ע"ע נתבים בנמלים, עובדי בנק ישראל ואחרים).
כל זה אינו אומר שהשכר ברבות מן החברות הציבוריות הוא מוצדק. בהחלט לא. אבל אם כבר רוצים להגביל אותו, הוא לא יכול להיות סתם מכפלה של פי X מהשכר הנמוך ביותר בחברה. זה רק יביא לכך שהעובדים הזוטרים ביותר ימצאו את עצמם מועסקים דרך חברות כוח אדם או שהעבודות הללו יעברו למיקור חוץ. הדרך הנכונה היא לקבוע שהשכר יכול להיות שיעור מסוים מרווחי החברה הניתנים לחלוקה, בדומה לדיבידנדים. ומה אם החברה מפסידה? במקרה כזה - ורק במקרה כזה - אפשר לקבוע שכר שיהיה מכפלה מסוימת של שכר המינימום במשק. וחוץ מזה, איום באי-קבלת שכר יהיה תמריץ טוב מאוד למנהלים.