הפארסה החדשותית של השבוע שעבר, כשהתחוור בחקירת המשטרה כי רועה הצאן הערבי שפורסם כי נרצח בידי מתנחלים למעשה נהרג כששיחק בנפל של פגז, לא הפתיעה איש. גם אי-ההתנצלות מצד כתבי ועורכי כלי התקשורת בישראל לא הפתיעה אף אחד, כמו גם אי חזרת הפוליטיקאים מההאשמות הקשות אותן הטיחו בציבור תושבי יהודה שומרון בישיבת הממשלה בוקר קודם לכן.
פארסת הניסיון הערבי השקוף לשייך כל הרג ערבי ל"רצח מתנחלים" אותה חווינו בשבוע האחרון, יכולה הייתה להיות מצחיקה. אלא שיותר משהיא מצחיקה היא מטרידה. היא מטרידה משום שאי אפשר להתעלם מהתחושה כי עלילת דם ערבית הזויה כזאת לא הייתה יכולה לבוא לעולם ללא ההסתה הקשה שהציפה לאחרונה את כלי התקשורת הישראלים דווקא; הסתה בלתי נתפסת בעוצמתה ובהיקפה על מי שנתפסים כאויב האמיתי ע"י האליטה השמאלית-תקשורתית במדינה: שלוש מאות אלף אזרחי המדינה תושבי יהודה ושומרון.
עלילת הדם ההזויה באה על-רקע ההסתה האיומה שפרצה לאחר ה"מטען" שהוצמד לשער החצר של פרופ' זאב שטרנהל, מי שקרא לערבים להתרכז ברצח מתנחלים וליהודים לעלות בטנקים על הישוב עפרה וקיבל את פרס ישראל במקום זימון לחקירת משטרה.
כרוז עילג ומנוסח בטרמינולוגיה שמאלנית הרחוקה ממונחי השפה בקרב הציבור האידיאולוגי הלאומי ש"נמצא באזור" (רחוב? שכונה? עיר?) ביתו של פרופ' שטרנהל, הופץ מיידית בכל כלי התקשורת ושוייך, כמובן, למתנחלים. לכולם, למי שתהה.
לאורך כל עשרות השנים האחרונות הסיתו גורמים פוליטיים ו"אישי רוח" בשמאל כנגד ציבור המתנחלים. בשנים האחרונות הגדלה התופעה לממדים של סטייה חברתית פתולוגית מחליאה ומעוררת בחילה. העדר אכיפה משפטית על דברי הסתה וקריאות מפורשות לרצח מתנחלים, כמו גם רוח גבית מצד עיתונאים ופוליטיקאים פופוליסטיים, הפכו את ההשתלחות והפצת דברי הבלע כנגד ציבור המתיישבים לתופעה נרחבת בחברה הישראלית.
לאחר חמש עשרה שנים בהן התווה השמאל את סדר היום הציבורי בישראל, ולאחר שהתבררו לעין כל התוצאות הקשות של הבידוד אותו הוא ניסה למכור לציבור בישראל - שלום, הפרדה, הינתקות - יצא בתקופה האחרונה המרצע מן השק ונשארה רק השנאה.
גם הפוליטיקאים מטפסים על העגלה המניבה ציטוטים נרחבים וראיונות אוהדים בתקשורת. ראש הממשלה אהוד אולמרט, למשל, למד להקפיד לפתוח כל ישיבת ממשלה בתקופה האחרונה במתקפת הסתה כנגד המתנחלים; כך גם עבריין המין המורשע חיים רמון וכך גם הפוליטיקאים אהוד ברק וציפי לבני, המחפשים גם הם להצטרף לחגיגה התקשורתית. כך גם ארגוני שמאל קיצוני רבים, שדומה כי אלמלא הודעות השטנה בעלות הגוון האנטישמי שהם מפיצים לתקשורת כמעט מידי יום ביומו, לא יוכלו להמשיך ולקבל את הסיוע הכספי הנדיב ממדינות האיחוד האירופי.
הקו המוביל הוא שנאה לשם שנאה, הסימפטומים צצים לפי העניין. לעיתים זה מתבטא בדברי שקר ובלע על "אלימות מתנחלים", לעיתים זה מתבטא בהפרחת ספינים על "פינוי-פיצוי" על-מנת ליצור לציבור גדול של אזרחים תדמית של רודפי בצע. המכנה המשותף הוא השנאה כחזות הכל, כאידיאולוגיה המתקיימת עצמאית ומזינה את עצמה.
דומה כי השמאל הישראלי כבר איננו מנסה להתמודד עם טענות המחנה הלאומי - הוא פשוט מנסה להוציא אותו אל מחוץ לגדר.
