יותר משצום יום הכיפורים הוא הטהרות הגוף - יש בו משום הטהרות הנפש. העובדה שמרבית תושביה היהודיים של ישראל רואים לעצמם חובה לצום ביום הקדוש הזה, איננה אלא הוכחה מוצקה שאימת יום הדין נופלת עליהם. לא פחות מכך יש בה הוכחה, שגם מי שאיננו שומר מסורת במרוצת השנה, עושה בערב יום הכיפורים את חשבון הנפש ומגיע אז להכרה, שאכן יש בשמיים כוח עליון ונשגב ממנו.
לא מעט ישראלים חילונים מקיימים, בקפידה, את יום הצום הזה. גם כמחללי-שבת וחג במשך כל השנה - הם רואים בו את המפלט האחרון לעצם היותם יהודים, וחוששים שאם לא יקיימו לפחות אותו - תשמט מהם שארית הפליטה של הקרקע היהודית. בדיוק כמו אפיקורס שנקלע לצרה צרורה המסכנת את חייו, ושמגיע ברגע האמת להכרה שהתקווה האחרונה להצלתו איננה אלא תפילה לשמיים לעזרה.
אינני אפיקורס, אבל גם לא ירא-שמיים. גדלתי בבית מסורתי, ושמץ מן המסורת היהודית שספגתי בבית אבא עדיין דבק בי. התחושה הברורה שאינני כל יכול ושיש מי שמכתיב את הדברים מלמעלה, היא שמכתיבה לי את הנוהג לצום מאז שמלאו לי י"ב אביבים. מאליו מובן שזוהי גם מצוות כיבוד הורים וסבים, שדיקדקו בכל מצוות השבת והחג. לא פחות מכך זוהי עדות ברורה לכך ש"תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".
ובתוך כך יש לא מעט מן החילונים שאינם צמים ביום כיפור דווקא לשם שמיים, אלא רק "לשם הספורט", או סתם בלהט הדיאטה. אלה גם אלה אינם נוהגים כך בשל היותם חדורי אמונה. גם מה שקרוי "הגחלת היהודית" איננו מעניינם. יום הכיפורים בשבילם הוא בסך-הכל הזדמנות נוספת להוכחת הסיבולת שלהם ועוד הזדמנות להלחם במשמני הגוף. אלא שיום הכיפורים נועד, מעצם מהותו, לשיח עם האלוהים ולבקשת מחילה על החטאים שבין אדם לשמיים ובין אדם לחברו. אז מי שצם לשם הספורט או הדיאטה לא מוכרח לבחור דווקא ביום הכיפורים כדי לממש את משאת-נפשו האגוצנטרית. הוא יכול לעשות זאת בכל יום אחר בשנה.
בהבדל מהדת הנוצרית, הדת היהודית איננה סגפנית ועל כן, גם אינה מגדלת נזירים. צום יום הכיפורים, יותר משהוא תענית הגוף, הוא תענית הנפש, זו שמכה על חטא ומבקשת סליחה. אז מי שתופס טרמפ על היום הזה רק כדי להראות לחבר'ה שאין לו שום בעיה לצום - מוטב שירחק ממנו, שהרי כוונתו אינה טהורה. המסורת היהודית חזקה דיה מכדי לתפוס טרמפיסטים לרגע, ויום הכיפורים בוודאי שאיננו היום שבו מעניקים את אות הספורט.
