נציבות שירות המדינה סירבה לאשר לעובדי מדינה, שהם עורכי-דין, המועסקים בתפקידים לא משפטיים, לציין לצד שמם, במכתבים רשמיים, את התואר עו"ד. לשכת עורכי-הדין עתרה לבג"צ וטענה שהאיסור פוגע בחופש הביטוי ובזכות לכבוד.
הנציבות טענה שהתואר עלול להטעות את הציבור להאמין שהמכתב שיוצא מהמשרד הממשלתי מבוסס על שיקולים משפטיים.
העתירה נדחתה. בג"צ קיבל את עמדת המדינה.
למרות פסק הדין המנומק, לא הצלחתי להבין היכן ההטעיה. כל מכתב רשמי שנשלח על-ידי המדינה חייב להיות מבוסס על שיקולים משפטיים. הרי חובת המדינה לפי כללי המשפט המינהלי לפעול בסבירות ובהגינות. זהו כלל משפטי וכל הודעה מטעמה חייבת לעמוד בקריטריונים האלה.
יתר על כן, מכתב רשמי של המדינה אמור לחייב ולזכות אותה לפי העניין. האם משתמעת מפסק הדין עמדה שאם החותם לא מוסיף את תוארו, היא יכולה להתנער מהמכתב כאילו לא היה?
טעות קשה נוספת היא פרשנות תמוהה לחוקי היסוד. לפי חוקי היסוד פגיעה בזכויות יסוד כמו כבוד האדם וחופש העיסוק, דורשת הסמכה מפורשת בחוק. זוהי פיסקת ההגבלה המפורסמת.
בא בג"צ וקובע שככל שהפגיעה בזכויות היסוד קטנה יותר, קטנה הדרישה להסמכה מפורשת בחוק. הווה אומר שאם מדובר בפגיעה קטנה - מספיקה גם הסמכה כללית ולאו דווקא מפורשת.
זוהי גישה מסוכנת שמאיימת על זכויות האדם. מעתה כשאדם ילין על פגיעה בזכויות היסוד שלו - יבדוק בג"צ אם הפגיעה חמורה. אם היא לא חמורה יסתפק בהסמכה כללית בחוק.
זהו כרסום בחוקי היסוד. אין לפרשנות הזאת בסיס בחוק והיא גם לא רצויה לגופה. כל פגיעה בזכויות יסוד קלה או חמורה מחייבת הסמכה מפורשת בחוק. זה המינימום הנדרש לפגיעה בזכויות האדם. לא יתכן שהמינהל הציבורי יטול לעצמו סמכויות לפגוע באזרח ללא הסמכה מפורשת.
לא מספיק שחוקי היסוד לא חלים רטרואקטיבית, ורשימת הזכויות המוגנות על פיהם מצומצמת, בא בית המשפט העליון ומצמצם עוד יותר את ההגנה שלהם.
במקום שבית המשפט יבצר את זכויות האדם על-ידי פרשנות מרחיבה של חוקי היסוד, כמקובל בדמוקרטיות מערביות, הוא עושה את ההיפך.