"במשך 60 שנה הגנה הממשלה על כספי ופקדונות הציבור בבנקים". כך אמר היום (12.10.08) שר האוצר, רוני בר-און. אין לי ספק שהשר דיבר בתום לב ומתוך כוונה להרגיע את הציבור. אולם הוא לא דייק: לפני 25 שנה ביקשה הממשלה לתת הגנה חלקית למניות הבנקים שבידי הציבור, בשווי מאות מליוני דולרים. חשיפה שלי היא שאיפשרה להגדיל בהרבה את ההגנה, ולהציל לציבור עשרות מליוני דולרים.
ב-6 באוקטובר 1983 נקלעו כל הבנקים, חוץ מהבינלאומי, למשבר: הציבור מכר בתוך 5 ימים מניות של הבנקים ב-318 מיליון דולר, הון עתק באותם ימים, ובתמורה קנה דולרים. הבנקים קנו את המניות, באמצעות חברות-קש שהקימו באיי קיימן ובמקומות אחרים. ב-6 באוקטובר ישבו חברות הקש על מלאי אדיר של מניות בשווי 920 מיליון דולר. כספן אזל, הן לא יכלו לקנות עוד מניות, ושוועו לעזרת הממשלה. שר האוצר יורם ארידור, יחד עם בכירים אחרים הורו להפסיק את המסחר בבורסה והכינו בחפזה תוכניות להצלת הבנקים, הציבור והמערכת הכלכלית.
התוכניות העיקריות עובדו על-ידי ועדת שרים בראשות השר דוד לוי. המרכיב העיקרי בתוכנית היה: מי שיסכימו להחזיק את מניות הבנקים שברשותם למשך 4 עד 6 שנים, יקבלו בתום התקופה את כספם, צמוד לדולר, בריבית של 3% לשנה ל-4 השנים הראשונות, ו-5% לשנה בשנתים האחרונות. מי שלא רוצה לחסום - שילך וימכור את המניות בבורסה, דבר שהיה כרוך, כפי שהתברר, בהפסד של כ-35%.
ברור, שהצעת ועדת לוי הייתה קוסמת. היא הייתה כל כך טובה לציבור, שהוועדה החליטה להגביל אותם לסכום של מניות בנקים בשווי 250 אלף לירות לאדם.
טעות גורלית בנקודה זו עשה משרד האוצר טעות גורלית: הוא פרסם ב"רשומות" הודעה על ההסדר. אך בגלל ניסוח לקוי, הייתה משמעות ההודעה, שאפשר לקבל הגנה של 250 אלף לירות על כל אחת ממניות הבנקים, ולא על כל המניות יחד. מכיון שההסדר חל על 6 בנקים - לאומי, הפועלים, דיסקונט, אי.די.בי, מזרחי ואיגוד - זינקה ההגנה המירבית מ-250 אלף ל-1.5 מיליון לירות.
יתכן שהטעות נבעה מכך, שהאוצר היה באותם ימים בלי "בעל בית". השר ארידור התפטר ב-13 באוקטובר, ויורשו יגאל כהן-אורגד נכנס לתפקיד ב-18 באוקטובר. במשך 5 ימים גורליים הייתה לשכת השר ריקה, וההחלטות עברו לוועדת שרים אד-הוק בראשות מר דוד לוי, שאינו מומחה כלכלי.
זמן קצר לאחר פרסום ההודעה ב"רשומות" גיליתי את הטעות, ופרסמתי אותה בידיעה בולטת בהארץ, שבו כתבתי באותה עת. התגובה לא איחרה לבוא: משה שגיא, סגן הממונה על שוק ההון, התקשר אלי וטען בכעס, שהידיעה מוטעית.
אולם, לאחר בדיקה חוזרת, התברר לאוצר, שהידיעה נכונה, ואכן נפלה טעות בניסוח ההודעה הרשמית והמחייבת. לא הייתה דרך חזרה. לשר כהן-אורגד ולעוזריו לא נותרה ברירה, אלא לפרסם הודעה רשמית שלפיה ההגנה אכן תהיה עד לסכום של 250 אלף שקל בכל בנק, וזאת תודות לטעות בניסוח, שאותה גיליתי. ההבדל היה מהותי, כי חלק גדול מהמשקיעים החזיקו מניות של שניים-שלושה בנקים, ולעתים יותר, ולא רק של בנק אחד.
כמה הרוויח עם ישראל מהטעות של האוצר ומהגילוי שלי? קשה לדעת בדיוק. באוקטובר 1987 פדו רוב המשקיעים את המניות, וקיבלו בתמורה כ-700 מיליון דולר. בזמנו הערכתי, על-פי נתונים שונים, שהגילוי שלי איפשר לעם ישראל להגן על מניות בשווי 150 עד 200 מיליון דולר, כלומר הם הרויחו 50 עד 65 מיליון דולר. הרווח למעשה היה גדול יותר, כי לו היו מניות במאות מליוני דולרים נזרקות לשוק עם חידוש המסחר בבורסה, ב-24 באוקטובר, היה ההצע האדיר מביא לירידת שערים גדולה יותר מ-35%. בכל מקרה ברור, שהידיעה שלי - ולא החלטות האוצר - הגנה על השקעות בהקפים גדולים מאוד.