כומר אחד שאל רב: מדוע אתה אומרים "מה נשתנה" דווקא בפסח ולא בסוכות? בפסח כולכם מתכנסים מסביב לשולחן הערוך במיטב הכלים, לבושים בגדי חג ומסבים על כריות - הכל כראוי לחג החירות הגדול. ואילו בסוכות אתם יוצאים מהבית, עולים לגג או יורדים לחצר, ומתיישבים במבנה הנע אנה ואנה בכל רוח; האם לא הגיוני יותר היה לשאול כעת שאלות?
השיב לו הרב: כאשר ילד יהודי רואה את משפחתו עוזבת את ביתה הקבוע ועוברת לבית ארעי דל, הוא אינו מתפלא. זהו גורלו של עם ישראל מימים ימימה. אך כאשר הוא רואה יהודים לבושי מחלצות כבני מלכים, כלי כסף לפניהן וניחוחות התבשילים באפם - אזי הוא תוהה: "מה נשתנה?"
כפי שאמרו תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי לרבם, בעת שהלה נתן תשובה של מה בכך לגוי ששאלו על פרה אדומה, נוכל לומר גם אנחנו: לזה דחית בקש, אך מה תשיב לנו? מדוע באמת אנו מצווים להמיר את שולחן העץ הסלוני המהודר בשולחן אירוח מפלסטיק, לוותר על המזגן, לשבת בין יריעות בד במקום בין קירות יציבים ומסוידים ומתחת לסכך רעוע במקום גג יצוק ויציב, ולהתרוצץ במשך שבעה ימים במעלה המדרגות? ואחרי כל זה, התורה עוד מצווה במיוחד בסוכות על שמחה, מצווה שלא ניתנה ביתר המועדים. הא כיצד?
הסכנה שבשביעות הרצון התשובה נעוצה בנקודה האחרונה שהזכרנו - השמחה. לשלושת הרגלים משמעות כפולה: היסטורית-דתית וחברתית-חקלאית. פסח הוא גם זמן יציאת מצרים וגם תחילת קציר השעורים. שבועות הוא גם זמן מתן תורתנו וגם תחילת קציר החיטים. סוכות הוא גם זכר ליציאת מצרים וגם סיום העונה החקלאית.
פסח וסוכות שניהם בני שבעה ימים, כי העבודה בשדות ובמטעים הנמצאת בתחילתה (פסח) ובסופה (סוכות) לא תיפגע יתר על המידה מחופשה בת שבוע. שבועות, לעומת זאת, הוא בן יום אחד בלבד, משום שהוא חל בעיצומה של העונה הבוערת ביותר והתורה חסה על ממונם של ישראל. אין זה הסבר סוציולוגי מודרני אלא הסברו של רבי שמעון בר יוחאי, התנא שיותר מכל אחד מחבריו דרש להתנתק ככל האפשר מן החומריות ולהתנשא לעבר הרוחניות (כפי שמציין הרב ד"ר בנימין לאו בספרו המעולה "חכמים", שחלקו השלישי יצא לאור לאחרונה).
לאור זאת נבין גם את הדגש על השמחה בסוכות, אשר כפי שאמר הגאון מווילנא - היא המצווה הקשה ביותר בתורה: האדם נדרש לשמוח ברציפות שמונה ימים ושמונה לילות ולא להסיח את דעתו מן השמחה. כאשר החקלאי מתחיל את הקציר בפסח, הוא אומנם רואה את שדותיו מולו ויודע להעריך האם יגיעו עלה יפה, אך עדיין דאגות רבות בליבו: האם יספיק לקצור הכל? האם לא יבואו חמסין מוקדם או גשם מאוחר ויפגעו בתבואתו? איזה מחיר יקבל תמורתה? עם איזו תחרות יהיה עליו להתמודד? האמנם כל היבול יגיע בשלום לשווקים ולא יתקלקל או יישדד בדרך? גם בשבועות הדאגות עדיין לא הוסרו. קציר החיטים - התבואה העיקרית - עודנו לפנינו, וכך גם בציר הגפנים, שלא לדבר על ימות הקיץ החמים העלולים לשבש את העבודה.
לעומת זאת, סוכות הוא זמן האסיף - איסוף הכלים הביתה לאחר תום השנה החקלאית ולפני תחילתה של השנה הבאה. לאחר חג זה, יחזור החקלאי לשדהו ויחרוש אותו לקראת הגשמים המתקרבים. אך כעת הוא יכול לשבת במנוחה, ליהנות מעמל כפיו, למנות את רווחיו ולהתבשם בהישגיו. כעת הוא יכול לשמוח.
אלא שבשמחה ובשביעות רצון טמונה סכנה: סכנת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". החקלאי עלול לחשוב שהצלחתו היא אך ורק פרי מאמציו, השקעותיו וכשרונו. אמת, בלא כל אלו לא היה עולה דבר בידיו ושדותיו היו נותרים מכוסים אבנים ודרדרים. אך אסור לשכוח את הגורם המכריע: סיעתא דשמיא, עזרתו של הקדוש ברוך הוא.
כל מאמציו של החקלאי היו עולים בתוהו בלא גשמים בעיתם. כל כשרונו לא היה עומד לו אילו היה כרמו מרמס לשועלים ואילו היו חיידקים פוגעים במטעיו. כל כספו לא יכול היה לקנות לו הגנה מפני סערות החורף וחרבוני הקיץ.
כאשר החקלאי יושב בביתו, שמח וטוב לב, מדושן מהצלחתו ומוקף בדוחות על מכירת יבוליו, הוא עלול לשכוח את ה'. וכפי שאומר משה רבינו שוב ושוב בפרשות הנקראות דווקא בחודשי הקיץ, לקראת סיומה של העונה החקלאית: שיכחת ה' מובילה כמעט ללא מעצור לבעיטה במצוותיו, ומכאן קצרה הדרך לחורבן אישי ולאומי.
ארבעת המינים והתאריך על-מנת להחזיר את החקלאי למסגרת הראויה, הוא נדרש לצאת מביתו ולעבור לסוכת ארעי. עיקרה של הסוכה, כפי שמעיד שמה, הוא הסכך - וזה חייב להיות מפרי הארץ, אך תלוש ממנה. אותו יבול בו אתה מתגאה כל כך, הוא אשר תשים כעת כגג לראשך - אך לא בפארו של עץ ותחת צלו, אלא בענפים ועלים העלולים לעוף ברוח ולהתייבש בחמה. לא קורות עץ מגולפות היטב, אלא פסולת הגורן והיקב. ואתה תשב מתחת לאלו, תרגיש את הרוח ואת השמש ואת הגשם - ואז תשמח במעשה ידיך. כעת שמחתך תהיה במידה הנכונה, משולבת מגאווה מוצדקת על הישגיך עם הודיה במי שאיפשר לך את כל זאת.
לאור זאת נבין גם את המצווה המרכזית השנייה של חג הסוכות, ארבעת המינים. גם כאן מדובר בפרי הארץ, הנתלש ממנה וניתן בידי האדם. אם הסוכה היא סמל לארעיותו של היבול בתתו מחסה לאדם, ארבעת המינים מזכירים לנו שגם היותו של היבול מקור מזון אינה מובטחת לנו. הן הסוכה והן ארבעת המינים מזכירים, שרק ברצותו של ה' נוכל ליהנות מפרי אדמתנו ומעמל כפינו.
אותה תפיסה מסבירה גם את מיקומו של חג הסוכות לאחר הימים הנוראים. לכאורה, שיאו של חודש תשרי אמור היה להיות יום הכיפורים, בו ישראל דומים למלאכים ומגיעים למידת הקירבה הגדולה ביותר של בני אדם לאלוקיהם. אך לא - שיאו של חודש החגים הוא סוכות.
אחרי העבודה הגדולה של הימים הנוראים, אנו נדרשים - כדרכה של היהדות תמיד - לשלב בין שמים וארץ, בין המעשה הרוחני למעשה הגשמי, בין הדבקות בה' לבין עמל הכפיים. דווקא לאחר שזכה היהודי להתקרב למעלת המלאכים, הוא יכול לשמוח כראוי בחג האסיף, להודות לה' על הצלחתו ולהתפלל - ביומו האחרון של החג - לגשמי ברכה שיביאו לו הצלחה גם בשנה הבאה.
