ישב לו יאיר לפיד ב'אולפן שישי' (03.10.08), הישיר מבט למצלמה והסביר לצופים הישראלים שהם הפסידו במשבר הכלכלי הנוכחי 40 מיליארד שקל ושהאשם בהפסדים האלה הוא בנימין נתניהו, היושב לצידו באולפן. הנפילה בוול סטריט מוכיחה כי "השיטה האמריקנית הקפיטליסטית הטהורה מתפרקת לנגד עינינו", התבכיין השדרן באגרסיביות. "אמא שלי איבדה מתחילת השנה חמישה וחצי אחוז מקרנות הפנסיה שלה", סיפר לפיד הבן, שמזכיר יותר ויותר את אביו לא רק בהדגשים הפלצֵטיים שמתגנבים לקולו, אלא גם בשימוש בסיפורים על אמא שלו ליצירת אפקטים דמגוגיים. "קרנות הפנסיה שלנו משחקות בבורסה האמריקנית כי אתה נתת להן", הטיח באורחו.
ביבי הדף את המתקפה הכלכלית בקלילות, ולפיד, ששפת הגוף שלו הייתה כשל מתאגרף פצוע, עבר להכות מתחת לחגורה. "אחרי שציפי לבני נבחרה, אתה ואהוד ברק נפגשתם לשיחת גברים מהסיירת" – הוא פנה לאורחו באולפן. "שיחת מה?" – שאל נתניהו. "שיחת בנים מהסיירת", פירש את דבריו לפיד, שנראה לרגע נבוך. "טוב", צחק נתניהו, ולא יסף.
והרי ה"טענות" הפמיניסטיות-פציפיסטיות, שלפיהן נשים הן יותר חכמות ויותר מתונות ויודעות לעשות שלום, בעוד גברים הם טיפשים "קרביים" שיודעים לעשות רק מלחמה – הן חסרות בסיס: אם נשים ישלטו בעולם לא יהיו פחות מלחמות, וראה פרקי ההיסטוריה העוסקים בקתרינה הגדולה קיסרית רוסיה או בארכי-דוכסית האוסטרית מריה-תרזה, מרגרט תאצ'ר ראש ממשלת בריטניה, שלא לדבר על גולדה מאיר שלנו. הבעיה היא שכמו האמונה הקומוניסטית, שפועלי ייצור הם בני האל ושסטלין הוא שמש העמים – "אמיתה" שעשרות מיליונים נהרגו בגללה – חללים רבים עלולים ליפול בגלל האמיתה הפמיניסטית הזאת.
יש אתר בלי "מגדר"? בשבוע שעבר כתב ד"ר גיא בכור באתרו על "מפלגת התקשורת". הוא הציע לקוראיו להתעלם מערוצי התקשורת העבריים המרכזיים ולהסתפק בתקשורת אלטרנטיבית וזרה. אומנם מצד אחד הוא צודק: רק כך אפשר לשמור על שפיות. אבל מצד שני, יש פה הרמת ידיים והודאה בתבוסה.
עובדה היא שמחנה גדול ודומיננטי בתקשורת חושב כמו לפיד, ששלטון נשי הוא התשובה למתקפות הערבים, ומשתמש בטיעון הזה כדי לעכב את הבחירות ולמנוע מהמחנה הלאומי את השלטון. ניצחונה של לבני בפריימריז לווה בתרועה רועמת של קולות פמיניסטיים-פציפיסטיים שקראו לנשים – במפורש וללא בושה – להצביע עבורה גם להבא, רק משום שהיא אישה. כותרת ב-Ynet ציטטה את מקורבי לבני הרואים בברק ובנתניהו שני גנרלים שהתכנסו "כדי לדפוק את המיידל'ע", ומי שמתנגד ללבני מואשם לעתים קרובות על-ידי שדרנים בשוביניזם גברי.
נשים הן מחצית מהבוחרים, ובניגוד לגברים, הן מושפעות ממניפולציה מגזרית או "תודעה מגדרית" אם תרצו. נשים שמאמינות בנחיתותם ובמסוכנותם המוּלדת של הגברים הן כיום בעלות השפעה רבה ב"מפלגת התקשורת" ובאקדמיה. מה יקרה אם גם בבחירות הכלליות, כשיבואו, תחזור התקשורת שוב על התרגיל המשולב עם מינה צמח ושות' ותמליך את לבני לארבע שנים?
לא תמצאו היום אתר הגות "נאור" (שמאלני) שאינו שופע תכנים העוסקים ב"מגדר". מצד שני, באתרי ההגות של המחנה הלאומי כמעט שלא עוסקים בזה. נראה כי המחנה הלאומי אינו יודע איך להתמודד עם טיעוני הפמיניזם הפציפיסטי ומעדיף להתעלם מן הנושא. הפמיניזם הצליח למַצֵּב את עצמו בתודעתנו כתנועה לזכויות נשים, וכל התנגדות לו מסווגת מיד כ"שוביניזם גברי חזירי" שאך כפסע בינו לבין אונס המוני שיטתי בנוסח דארפור. בחסותה של התודעה הכוזבת הזאת הצליחו נציגות התנועה הפמיניסטית-פציפיסטית לאחוז בתפקידים הבכירים בשלוש זרועות השלטון: אין גברים היכולים להתנגד לתודעה הזאת מבלי לחוש רגשי אשמה, ואילו נשים פוחדות להתנגד לה שמא יסומנו כמשת"פיות של "הגברים המטרידים מהסיירת" ויוחרמו.
יש מנהיגות ערבית נשית? אבל נראה כי דווקא ההתעלמות מהפמיניזם הפציפיסטי היא-היא ביטוי לשוביניזם, שהרי התעלמות היא ביטוי לזלזול. "כמה נזק כבר יכולה לגרום תנועה של נשים?" – אנו שואלים את עצמנו, ועוברים לסדר היום לנוכח המניפולציה ה"מקצוענית" של פיגורות דוגמת שלי יחימוביץ' וזהבה וגלאון – שבתמיכתן בקמפיין של 'ארבע אמהות' על נשים "שיודעות לעשות שלום", הביאו למצב שבו המדינה מאוימת על-ידי 40,000 טילים של חיזבאללה.
אז אולי כשאתה מנצח, אתה יכול להרשות לעצמך לזלזל בטיעוני היריב. אבל כשאתה מפסיד, אין לך הלוקסוס הזה. והנה, נראה כי ב"חזית המגדר" אנחנו מפסידים: בית המשפט העליון נמצא בידיים פמיניסטיות-פציפיסטיות, התקשורת – כמוהו, וגם בשורות הצבא ניכרת התחזקותה של מגמה כזאת. ובאשר לציפי לבני, היא עצמה אינה פמיניסטית דגולה, אבל לאור המלכתה כראש ממשלה על-ידי הממסד הפמיניסטי-פציפיסטי, רק משום שהיא אישה, היא בהחלט עשויה להפוך לכזו עם הזמן: ההנהגה האידיאולוגית של התנועה תחנך אותה מחדש, והכוח המשכר שבהשתייכות לקליקה השולטת ול"מין הנבחר" יעשה את שלו. מינויה של פרופ' גבריאלה שלו לשגרירתנו באו"ם – ובעיקר הנימוקים שליוו אותו – אינו מבשר טובות בהקשר זה. איש אינו מדבר גם על זה שאם נשים מנהיגות הן הפתרון המוחץ למלחמות בעולם, מן הראוי שגם את הערבים ינהיגו נשים. מה, מספיק שרק אצלנו יבוא שינוי כדי ש"יהיה שלום", או שאולי, "למען השלום", אף אחד לא רוצה לדבר על זה שהמשיח יבוא לפני שההנהגה הערבית תימלא נשים?
ייתכן שאין מה לעשות, ושצריך להניח למהלך הפמיניסטי להשלים את מסלולו ההיסטורי. לבני תשלוט, התקשורת תסייע לה, אויבינו ייהנו מן ההפקר, ובזמן כלשהו תפרוץ מלחמה גדולה ועל סף קריסה פתאום ייזכרו כולם שכדאי לקרוא ל"בנים מהסיירת". כיוון שהאפשרות הזו אינה מלבבת במיוחד, היא אינה פוטרת את המחנה הלאומי מהתמודדות עם שטיפת המוח הפוליטית והאפקטיבית כל כך במערב כולו, המתחזה לתנועת נשים. לנשים, גברים וילדים יש זכות אחת עליונה בתקופה הזו, והיא נרמסת: הזכות להנהגה שתגן עליהם ועל בני משפחותיהם מפני הברברים שבשער.
