"גנרלים אינם מתים, אלא נמוגים", אמר גנרל דאגלס מקארתור בנאום פרידתו מהאומה האמריקנית, לאחר שהודח מהפיקוד בעיצומה של מלחמת קוריאה.
שקרים ומיתוסים אינם מתים גם כן, ואינם נמוגים, אלא נשארים לזהם את הסביבה.
כזה השקר, שהפך למיתוס, על הפתעה מודיעינית (שלא הייתה) במלחמת יום הכיפורים.
ככל שמתפרסמים עוד מסמכים ועוד מחקרים על המלחמה, מתבררת התמונה העגומה: בתשרי תשל"ד, לצבא לא היה ציוד, לא היו אמצעי לחימה, לא הייתה תורת לחימה רלוונטית. רשימת החוסרים ארוכה, ומצביעה אולי על יד בוגדנית, שניהלה את ביטחוננו אז (ואולי גם אחר כך). דבר אחד לא חסר: מודיעין על כוונות המצרים, כולל ידיעה מפורטת על תוכניתם לפתוח במלחמה.
מידע זרם מתצפיתנים במעוזים, מקציני השטח של המודיעין בסיני ומִסוכנים. כבד ועבה היה מחסום התודעה, ואי אפשר היה להבקיעה. לכן, לא חשבו לשנות את מבנה צה"ל, את אמצעי הלחימה שלו, את אימוניו, את הכשרת מפקדיו ואת היערכותו. בעצם, כשהחליט הרמטכ"לים של מצרים ושל סוריה (בפגישתם בנמל אלכסנדריה) לצאת למלחמה, כשלושה שבועות לפני יום ה-ע' (יום הכיפורים) - נקבעה תוצאת המלחמה: תבוסה ישראלית.
למען האמת, טוב שלא גויסו המילואים לקראת שעת ה-ש'. לו בוצעה תוכנית "שובך יונים" במלואה - לא היו לנו כ-2,800 הרוגים במלחמה, אלא כפליים, או פי שלושה. לצבא - כלומר, למצביאיו המהוללים (רק בעיני עצמם) ולמפקדי יחידותיו לא היו תוכניות מתאימות, ותורת הלחימה הישראלית הבטיחה רק דבר אחד: שכול וכישלון.
למרות כל מאמצי החיילים והמפקדים הזוטרים, הם לא הצליחו להתגבר על הכישלון המובטח. גבורה היא ערך חשוב, אך אינו יכול לכפר על הזנחה פושעת של הצבא מאז תחילת שנות השישים (שנמשכת, לטעמי, עד עתה).
שעירים לעזאזל בצדק הדיחה ועדת אגרנט את הרמטכ"ל הכושל דוד אלעזר, שאחראי לתבוסה המחפירה במלחמה. רב-אלוף אלעזר אחראי לא רק לתבוסה המחפירה במלחמה, אלא גם להכנות הכושלות לקראתה (הן כאלוף מאז אמצע שנות השישים, שבחלקן היה ראש אג"ם במטכ"ל, והן כרמטכ"ל במהלכה). לכן, המציא סיפור כוזב, שיתרץ את כישלונו, וישליך את אשמתו על אחרים - כנהוג אצלנו.
אלעזר לא היה יכול לספר, שלא תפקד כיוון שהיה לו חום גבוה בימים הראשונים למלחמה (עקב מחלת שיניים, שטופלה ברשלנות על-ידי רופא שיניים צבאי); לא היה יכול לספר, שהדיח את אריאל שרון, כיוון שהיה ביניהם "דם רע" מאז שנות החמישים, ומינה במקומו אלוף חסר ניסיון מאנשי חצרו; גם לא היה יכול לספר, שהשריון, שכה בנה עליו תוכניות דמיוניות, נוטרל, ופעולתו סוכלה; לא היה יכול לספר, שבהנהגתו "נרצח" החי"ר בצה"ל; לא היה יכול לספר, שידע על בעיות חיל האוויר, אך לא הבינן; ולא היה יכול לפרט את שאר מחדליו והחלטותיו הבלתי הגיוניות. לכן, בדה סיפור על מחדל מודיעיני, והציב שעיר לעזאזל ארגוני (אגף המודיעין - אמ"ן) ושעיר לעזאזל אישי (אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן). בנוסף, הציב שעיר לעזאזל שני: בן טיפוחיו, אלוף שמואל גונן-גורודיש, אלוף פיקוד הדרום.
לפי מסכת יומא, די בשעיר אחד, כדי לכפר על עוון העם בשנה שחלפה. לקחו הכוהנים את התיש - השעיר ("השעיר המשתלח") - כדי לגלגלו מצוק עזאזל שבמדבר. "... חָלק לשון של זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו ודחפוֹ לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברי' איברי' ..." (פרק ו').
כנראה, הכישלון היה כל כך חמור, עד שהרמטכ"ל נדרש לשני שעירים גם יחד. והם לא הספיקו כדי להצילו מהדחה.
לו היה זה רק מחדל מודיעיני - ניחא. התרגלנו במהלך המאה העשרים לכך, שהמודיעין שלנו טועה ומטעה. תא"ל יואל בן-פורת - אחד מקרבנותיה הבולטים של המלחמה - אהב לצטט את ח"כ יצחק רבין, שאמר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, כי המודיעין הטעה את מקבלי ההחלטות שלנו בכל צומת החלטות בעבר, וימשיך להטעותם - כיוון שזה טִבעו.
כישלון מבצעי עמוק לו נבנה צה"ל כהלכה (עם ארטילריה, עם חי"ר ועם הנדסה), עם אמצעי לחימה ונשק מתאימים (רובים לחי"ר, טילים נ"ט - בתור התחלה) ועם מיגון אישי הולם - היה המחדל המודיעיני חשוב, אך השפעתו הייתה נמוגה.
בפועל, תורת הלחימה העקומה של צה"ל החריפה את המצב. הפעם לא אגיד אף מלה על הקרב של גדוד 890 ב"טרטור" 42. כתבתי עליו לא-מעט, ומי שחפצים - יוכלו לראות באתרי הרבה מאמרים, המוקדשים לכישלון המהדהד הזה. לעומת זאת, ראו את הקרבות בשמונה באוקטובר ("גולני" בחרמון ומתקפת-הנגד בחזית התעלה). כביכול, למד צה"ל מכישלונותיו, אך הדבר אינו ניכר בתולדות המלחמה. מעשה שטן, דווקא שתי היחידות הללו (חטיבת "גולני" ואוגדת הפלדה 162) יצאו לקרבות ביום האחרון למלחמה (24 באוקטובר) - כביכול, אחרי שלמדו את לקחי המלחמה - ונכשלו בצורה מחפירה. "גולני" - בחרמון; ואוגדת הפלדה - בעיר סואץ. התוצאה העגומה: אותן הטעויות המבצעיות כמו בשמונה באוקטובר, שלוו בשחצנות, בהתעלמות מהאויב ובחוסר מקצועיות, וגרמו למרחצי דמים לא-הכרחיים ללא כל תועלת.
ל"גולני" בחרמון הייתה ארטילריה, אך המח"ט בשיקוליו המוזרים הפסיק את פעולתה לפני הזמן. אך בראש ובראשונה, בחר המח"ט (וצריך להדגיש - פיקוד הצפון אישר את תוכניתו) לעלות באותה הדרך, שנכשל בה בשמונה באוקטובר. הפעם, אומנם היו לו יותר כוחות, אך התוצאה אותה התוצאה.
ויגידו, והרי "גולני" כבשו את החרמון?!
ודאי. כיוון שעצרו את מילואי הצנחנים, שירדו ללא פגע כמעט, וחתכו במערך הסורי, עד שעצרו אותם - כדי לתת לחטיבת "גולני" ללקק קצת את פצעיה ואת כבודה הרמוס, ולהניף את דגלה על המוצב.
"גולני" כבשה את החרמון רק כיוון שהתכנון הפשוט והמצליח של חיים נאדל, מח"ט הצנחנים 317, שול אנשיו פעל כהלכה. הניחו לי להניח, כי לולא הצנחנים, "גולני" היו לוחמים בגבורה בחרמון עד היום, ולא היו מצליחים להניף את דגלם על המוצב.
ועוד קצת מלח על הפצעים: את החרמון החזיקה רק פלוגת קומנדו אחת של הסורים.
אלא, שאף אחד במדינת ישראל אינו מוכן לשמוע על כך, שיש לנו צבא כושל, שאינו מסוגל להגן על המדינה. זה היה נכון בשנות השישים (ושיאו במלחמת ההתשה); וזה עוד יותר נכון לאור השיפור ברמת הצבאות הערביים. עיינו בערך מלחמת יום הכיפורים.
מה השתבש? הערבים לא עמדו במשימה, שהוטלה עליהם. לפי התכנון הישראלי, הם היו אמורים לברוח.
התוכניות הישראליות היו לא-מציאותיות. כנראה, בתת-תודעת המתכננים היו יותר מדי נעליים, שכיכבו בכל פרסומינו על מלחמות ישראל. כשהתברר, שהערבים אינם מוכנים לברוח, ואפילו העזו להסתער על המערכים הישראלים ולהביסם - המציאו אצלנו אגדה, שהחיילים הערביים סוממו, א קיבלו כדורי-מרץ, כדי יוכלו להסתער.
כה אנושה הייתה המכה, שחטף האגו הישראלי.
נכון, היו יחידות, שתפקדו כהלכה. חיל הים, למשל, ניצח בצורה נהדרת - אך ללא כל השפעה על המערכת האסטרטגית. חטיבת הצנחנים 317 פעלה מצוין במבצע "קינוח" בחרמון. הפיקוד הישראלי הפקיר את מעוז "בודפסט" לנפשו, ועמד כמעט לבדו מול התקפות המצרים. כמעט כל המוצבים בגולן עמדו בעומס, ולא ניטשו; ואף מוצב - פרט לחרמון - לא נכבש.
ולמה לא יתוקן? הייתי בן 25 כשפרצה המלחמה, כמעט אב צעיר. כמוני, גם חבריי ראו את המהומה, שנקראה צה"ל, את הבטלנות, את הבלאגן, את השחיתות ועוד הרבה ממחלות הצבא. אחרי 189 ימי מילואים, צפיתי, שיקרה שינוי, כיוון שהמכה הייתה אנושה. אפילו מבקר חריף כמוני של צבאנו הכושל לא האמין אז, שהכל יחזור אל מקומו, ועולם כמנהגו ינהג.
ילדיי נולדו, ושמעו ממני את "שבחי" הצבא, שהתגייסו אליו. "אבא, מה שראיתי בצבא, הרבה יותר חמור ממה שסיפרת לי", אמר לי פעם בני - כאילו לא ידעתי.
כשמיתוסים ושקרים רועים בנחת באפרינו ומשמינים - אין סיכוי, שישתנה משהו. לא אחרי המפלה ביום הכיפורים הנורא, לא אחרי התבוסות בלבנון וגם לא אחרי התבוסה הבאה ח"ו.
אמנם יש לנו רק צבא אחד, אך יש להודות, שאינו מוצלח - כיוון שאינו מגן עלינו. ראינו זאת במלחמת לבנון 2 בצורה משכנעת לחלוטין. אחרי לבנון 2, ירד בצורה ניכרת אמון הציבור בכל מוסדות המדינה - די בצדק. ועדיין כשלושה רבעים מהציבור הביעו אמון בצבא, והוא נותר המוסד האמין ביותר בממשל הישראלי. העם אוהב את צבאו הכושל; ולכן, צבאו ימשיך לנפק לו סדרות של כישלונות.