שאם יזכה יבחין בין אוּמַן לפארק הירקון מעמדות מן העיתונות ביום שישי שקדם לראש השנה: "אמש ירדה השכינה על פארק הירקון... הופעה שמיימית המתרחשת אחת לאלף שנה... רבבות ידים הונפו אל-על בדבקות במפץ מוזיקלי עילאי... נהר התלהבות שטף את הנקהלים שהחסירו פעימה כשזכו לחזות בגיטרה האגדית משיירי ה'ביטלס' הלונדוני". מי שיחטט בתקשורת הכתובה והמשודרת ימצא סופרלטיבים רבים נוספים, מרקיעי שחקים.
מן העיתונות ביום שלאחר ראש השנה: "ביומיים שחלפו ירדה השכינה על אוּמַן ומיתחם הציון של רבי נחמן... רבבות לבבות הלמו בעוז בתפילות צקון-לחש ובזעקות בוקעות רקיעים... העולם כמו נפעל מחדש מכוח התדבקותם של רבבות עמך בית ישראל, מכל שדרות הצבו"ר (=צדיקים, בינונים ורשעים), שבאו על אוּמַן לפקוד הצדיק כמובטחת ישועה לכל מי שישתטח על קברו בראש השנה, הוא יומא דהילולא דיליה... זרנוקי טהרה שטפו את זרם המתרפקים על הציון, ותחושת ההיוולדות מחדש פיעמה כבמושתלי-לב". מי שיחטט ימצא תיאורי עומק נוספים, אותנטיים לחלוטין, הנושקים לעולמות עליונים.
רבותי וגבירותיי, קוראים נכבדים! בפיסקאות דלעיל אינני מלגלג חלילה אף לא על אחד מן האירועים המתוארים. אדרבה, כמי שדם חסידי זורם בעורקיו, כמי שביקר בעצמו באוּמַן (לא בראש השנה), וכמי שקושר כתרים לעולם החווייתי ול'אתרי סגולה' (=שם ספרי) - חס לי מלפקפק בערכה של הסתופפות בחצרות קודש, למרות ויכוח רבני שצץ סביב העיתוי ועזיבת המשפחה דווקא בראש השנה. ללא ספק, העוצמה הרוחנית נעוצה בסגולתיות של התקהלות בהמון אל נקודת-רום פסגתית, אל נקודת-חום בעלת משקל היסטורי, בלב אחד ובאמונה אחת.
ומן החול ניקח לקודש הסתופפות-הצטופפות מעין זו הלא היא פסגת שאיפתנו בחצרות בית ה' ב"זמן שמחתנו", כהכרזת המשנה (סוכה ה, א) "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". הרמב"ם (לולב ח, יג) הוסיף הערה עממית, ממש חסידית-התחברותית, שעניינה מתן ביטוי אישי לשמחה העילאית: "והיאך הייתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצילתיים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע".
ומה ראיתי לצרף למעמדות נשגבים אלו את 'פארק הירקון', ומופע החולין הרהבתני שהתרחש על מדשאותיו? התשובה נמצאת בפיסקה המצוטטת בראש המדור: "לעולם ישתדל אדם לרוץ... שאם יזכה יבחין בין לבין". מעודי לא הבנתי עד תום פשר איחול זה: "שאם יזכה יבחין" (ובעיני, גם המפרשים לא סיברו את אזני). לבי אומר לי כי דבר גדול לימדונו חז"ל, גם כמביני-דבר בחוכמת הנפש; חשיבות רבה נודעת גם ל'מעמד' של חולין, גם להתפעלות מהיכל מלך בשר ודם וגם להתפעמות ממופע אומות העולם. מימרא זו – "שאם יזכה יבחין" – עולה כהד מן הפסוק אשר יפה נדרש במשנת החסידות: "כי ממנו (=מעבודה זרה!) ניקח לעבוד את ה' אלקינו" (שמות י, כו), והכוהנת תלמד מן הפונדקית! עד כדי כך החשיבו חז"ל את ההתלהבות גם מול 'מלכי אומות העולם' (ומלכי המוזיקה בכללם?) עד שהתירו "לדלג על ארונות מתים" (כמצוטט לעיל) ולהיטמא קצת בדרך...
אין זו אגדה! ונחתום מסכת זו בפיסקה מתוך ספרו של... הרצל ('אלטנוילנד', עמוד 190, הוצאת בבל. ובקשת מחילה מבררנים המתקשים לעכל איזכור כזה), המתאר את יפעת בית המקדש מפי היהודי הגלותי פרידריך לבנברג המבקר בו בלוויית רעו הירושלמי דוד:
"הם ראו בנין חדש, נוצץ ורחב ידים נשען על עמודי שיש שבראשם נורות זהב... כאשר ביטא דוד את המלים 'זה בית המקדש' תקפה את פרידריך התרגשות גדולה... בהיכל הנהדר נשמעו קולות זמרה ונגינת כלי מיתר. הצלילים נגעו בנימי נפשו של פרידריך. המתפללים סביבו נעו ומלמלו את מלות התפילה. במוחו עלו חרוזים יפים מתוך השירה הגרמנית 'מנגינות עבריות' מאת היינריך היינה... המחשבות הללו שהיו רוויות בצלילי המנגינות העבריות, הבהירו לפתע לפרידריך את המשמעות של בית המקדש. בימי קדם, בתקופת מלכות שלמה, בית המקדש המעוטר בזהב היה סמל לעוצמה וגאווה של עם ישראל... את הדבר הנסתר הזה חש בבית המקדש שנבנה מחדש בירושלים. לבו התרחב והתמלא יראה. במקום הזה עומדים בני עמו העתיק של אלקים ששבו לארצם, ונושאים את עיניהם אל הנסתר. הם עומדים כאן כפי שעמדו אבותיהם בימים עברו על הר המוריה...".
