"המורים של 'פעם' היו חדורי שליחות"; את האמירה הזו אני שומעת פעמים רבות. רוצה לומר שהמורים של היום הם לא המורים של 'פעם', כי 'פעם' המורים יצאו 'לשליחות' והיום יוצאים 'לעבודה'.
התחלתי להריץ במוחי את הדמויות של המורים של 'פעם' ולבדוק בצורה אובייקטיבית ככל שניתן מה היה שם באמת, ואני מוכרחה להדגיש שהתמונה הייתה מאוד מגוונת. כן, היו את המורים אשר הדרישות שלהם מהתלמידים היו גבוהות מאוד, אבל גם מעצמם. מורים רחבי אופקים אשר הקנו לתלמידים ערכים. מורים שאוכל לסכם את היחס אליהם – יראת כבוד.
אבל היו גם את המורים האחרים, זה ש"לא יודע ללמד" וזה ש"לא יודע להחזיק כיתה" ואת "המשעמם" ואת זה שספר את מספר העמודים שכתבו במבחן ולא שם לב שבאמצע המבחן בהיסטוריה כתבו על עצי ההדר... את זה שהתלמידים אצלו הצליחו למרות המורה ולא בזכותו, את זה שהעליב את התלמיד והתלמיד 'ספג' ושתק, את המורה הנוקשה ועוד ועוד.
האם הייתה דמות אחת של 'המורה'? לא, ממש לא! היו הרבה גברים במערכת, זה כן!
ומה עם ההורים?
'פעם' כל ההורים כיבדו את המורים, כל מה שאמר המורה היה בלתי ניתן לערעור; להורים שהיו מהגרים ברובם, הייתה הערכה אוטומטית למורים. אם היום היו המורים אומרים חצי מהדברים שהעזו המורים של 'פעם' לומר ולעשות לתלמידים, הארץ הייתה גועשת!
גם היום יש מורים טובים יותר וטובים פחות; יש מורים הבאים מתוך שליחות ומורים שבאים לעבודה, אבל השינוי העיקרי כפי שאני רואה אותו, הוא בהורים וביחס שלהם למערכת החינוך. בעובדה שפעם ההורים לא ראו את עצמם מהעבר השני של המתרס.
הציטוט הבא הוא מהכתבה "כרטיס חבר" ב'ידיעות אחרונות' בהקשר צבאי דווקא: "ההורים בכלל לא היו מעורבים בכל מה שקרה בצבא, בניגוד להיום. אם הייתי בא הביתה ואומר להורים שבצבא מתעללים בנו, אז היו אומרים: 'טוב מאד, ככה צריך להיות', או: 'ככה אתה מדבר על הצבא שלנו?' סיפרנו רק חוויות, לא על הרגעים הקשים". אלו אותם הורים שקודם לכן לא התערבו בלימודים של ילדיהם, וביקשו לקבל את כל מה שהמורה אמר.
עמדת ההורים והמורים עוררה תסכולים לא מעטים ואותם ילדים מתוסכלים גדלו להיות הורים. את התסכולים של עצמם כילדים מול מוריהם, פורקים ההורים על המורים של ילדיהם, לעיתים באמצעות ילדיהם, ולעיתים לא רואים את הגבול בין היכולת של הילד לעמוד על שלו, להיות עצמאי, לבין אלימות שלו כלפי המורה. לא, אינני פסיכולוגית והניתוח הזה הוא של אמא ומורה 'פשוטה', אבל לא נעלמת מעיניי הסיטואציה שבה מאשימים את מערכת החינוך בכלל ואת המורים בפרט בכל תחלואי החברה, ובכלל זה אלימות בני הנוער - "מערכת החינוך אשמה", "מערכת החינוך צריכה לעשות חשבון נפש".
היום ישנה עלייה הולכת וגוברת בהתערבות ההורים, כאשר את הצידוק לכך הם רואים בטענה שהמורים כיום לא "ראויים" והתערבותם, של ההורים, הכרחית.
אני רואה את הדברים מנקודת מבט הפוכה. העלייה בהתערבות של ההורים כי "למה מי אתה" במקביל לירידה בשכרו, מובילה לירידה במעמד המורה במקביל להפיכת הילד לזה שעומד במרכז - הילד הוא הצרכן, אין לו חובות אלא זכויות בלבד.
ההורים היום מבטאים חוסר סמכות כלפי בית הספר. עברנו לקצה השני של המטוטלת - מהורה לא מעורב בכלל ומגן הגנה מוחלטת על הנעשה בבית הספר - להורה מתערב, זה שרואה במערכת החינוך מערכת שיש להלחם בה. ההורים מבקרים, מתווכחים, מערערים על סמכות המורה בפני הילדים, מראים את "כוחם" מול המורה/המנהל, מערערים על עונשים לגיטימיים, מערערים על ציונים לגיטימיים, ובנוסף לכל אלה - משרד החינוך מגבה. התלמיד רואה ולומד.
כל אלה הופכים את מקצוע ההוראה לפחות ופחות פופולרי, מספר הסטודנטים המעוניינים ללכת להוראה הולך ופוחת ועל כן מתקבלים גם החלשים שבהם והפחות 'ראויים' ונוצר מחסור במורים "ראויים".
החינוך בא קודם כל מהבית! את ה'עבודה' הראשונית צריכים לעשות ההורים. שיעורי חינוך/אזרחות או פרויקטים למניעת אלימות, רבים וטובים ככל שיהיו ואפילו מערכת חינוך מצוינת, לא יוכלו לתקן את העוולות שגורמים הורים לא מחנכים.
מערכת החינוך עברה בשנים האחרונות שינויים בטיפול בפרט. מערך יועצות ופסיכולוגים שלא היו בעבר, מבחנים ללקויי למידה והקלות למיניהם, כל אלה לא הפכו את ההורים לשבעי רצון מהמערכת. מערכת החינוך זקוקה עדיין לבדק בית; היא סובלת מבעיות רבות, אבל גם אצל ההורים יש מקום לחשבון נפש. הם צריכים לקחת אחריות על חינוך ילדיהם ולא לחפש את החינוך בבית הספר ואצל המורים תחילה, אלא בביתם. הטלת הפתרון רק על 'מערכת החינוך' הוא פתרון חד-צדדי. לא אגיע למסקנה הפוכה ואומר הורים הם המחנכים והמורים המלמדים, אלא אומר ההורים והמורים - זה נכון.
המצב של 'פעם' והמצב היום הם מצבים לא 'בריאים'. האמת צריכה להיות איפשהו באמצע. כשנגיע לנקודת האיזון שבה למורים וההורים תהיה אחריות משותפת לחינוך, אולי נגיע למערכת חינוך שיכולה לתפקד כהלכה ולחברה יותר בריאה.
