מקצת מעדותו של האלוף במיל. ישראל טל בוועדת אגרנט, מלמדת יותר מכל על האטימות הלאומית בהבנת כשלי צה"ל מאז ועד היום. צא ולמד מעדותו כפי שפורסמה לאחרונה:
"לסיכום אני רוצה להגיד ככה: כל המלחמה שלנו הייתה מלחמה מאולתרת מאל"ף עד ת"ו, ולא יצאנו מזה עד סוף המלחמה. זה הטיפין טיפין, יחידות לא אורגניות, מערכת לוגיסטית מאולתרת ותמיד ללא ריכוז כוח. מעולם לא הצלחנו לרכז את הכוח במלחמה".
לכאורה עומדת בפני הקורא פרשנות מקצועית ומרשימה ופרשן מבריק, אלא שהדובר היה אז סגן רמטכ"ל שהיה "הממונה" על הכנת הצבא למלחמה. מאחר ומדובר בקצין חכם ואמיץ לב, וכידוע היקף האימונים דאז היו בכמות כפולה מהמוכר כיום - "חייבת כל אם עבריה החרדה לגורל בנה" להבין, כי "כישורי על" כמו של טליק וחברי מטכ"ל לדורותיהם, נפלו חלל לתפיסת פעילות שגויה מורשת הפלמ"ח - ברובה מעשה הקרבה וגבורה, אך מקצתה השלטת בצה"ל - איננה דומה ותואמת למקצוע הצבאי.
לדידי, מתוך נגיעה אישית ומשום מחירי העתק שאותם שילמה האומה בדמים ובדם - בחרתי להדגיש את מלחמת יום כיפור 1973 כקו השבר. משום שלקחי המלחמה הארורה ההיא, סימנו באופן ברור את היותנו שרויים תחת שלטונה של אותה מורשת תש"ח החובבנית. ואף על-פי ולמרות סימני הדרך שכולם כתובים בדם הבנים, הצליחה הוויה מטמטמת שכזו לכפות ולשמר עד היום את דפוסיה ההרסניים - על הממסד, התקשורת והציבור בישראל.
ואכן, למרות שחלפו שלושים וחמש שנים מאז פרצה מלחמת יום כיפור, לא השכלנו לאתר את הגורמים העיקריים שהביאו למחדל. אימצנו את הקונספציה וקריסת ההתרעה כסיבה העיקרית, ועל-פי אלה השקענו את מיטב המשאבים והמאמצים לסיכולן. אלא מאי. מהיותם אטרקטיביים וברי מימוש מהיר (גירוש רמטכ"ל ואלופיו, השקעות עתק ברכש), נעלם הצורך בבחינה יסודית של כלל הסיבות לכשל. וכך, בהורדתם מסדר היום, הענקנו בלי דעת חסינות לסיבות העיקריות, הממשיכות לייצר את הרעות הפוקדות ממלחמה לבאה אחריה.
נעלמה "ההגנה" המשלימה ל"התקפה" לימים שלאחרי המלחמה הארורה, כמפקד ולוחם עתיר ניסיון, התעמקתי בחקר מלחמת יום כיפור. על פני הדברים התברר כי מאז נכבש חצי האי סיני ועד פרוץ המלחמה, נעלמה "ההגנה" כצורת קרב משלימה ל"התקפה" מתודעת צה"ל. כלומר, בהתכוננות למלחמה היה הכל מכל, זולת ניצול השטח שביד לקרב ההגנה: הכולל, תכנון, הכרת השטח, חלוקת גזרות, מכשול ותרגול הכוחות סדיר ומילואים כאחד. כי זאת לדעת:
כיבוש סיני במלחמת ששת הימים העניק לישראל עומק אסטרטגי וטופוגרפיה קלאסית, במידה ובאיכות שאפשרה שינוי בתורת הביטחון. כלומר, במקום "להעתיק את המלחמה אל שטח האויב" פועל התנאים לפני 67', איפשר העומק האסטרטגי שנרכש אחריה להשמיד את עיקר הכוח התוקף במגננה.
המרחב האדיר שהגיע לכדי מאות ק"מ תאמו למבנה לצה"ל שרובו עוצבות שריון. ובכך התאפשר בקרב הגנה לנהל את המלחמה ביחסי כוחות של אחד מגן כנגד שלושה תוקפים. כלומר, לידו של צה"ל שרובו מילואים עמדו מרחבי סיני כערך אדיר בכך שאיפשר את גיוסם, במקביל להפעלת האוגדה הסדירה בקרב "נסיגה והשהיה". הסיכוי היחידי לניצול השטח נגוז כאשר נדחו תוכניות ההגנה של האלופים שרון, טל ומתי פלד ז"ל - לפריסת הכוח קילומטרים מקו התעלה. מכאן ואילך אפשר ללמוד מהחלטות הדרג המדיני, מדעת הקהל ומתפישת המלחמה בצה"ל, כי לא נמצא ולו צדיק אחד שהבחין בערך השטח שנרכש ובמשמעותו לביטחון ישראל.
ההפך מזה. הקמת קו בר לב בצמוד לתעלת סואץ טרף קל לאש נק"ל וארטילריה קצרת טווח, והנחת מסד איתן באימונים ובתכנונים לצליחת התעלה - לשם העתקת המלחמה מעבר לתעלה, כמשימה בלתי אפשרית לכוחות הסדירים שלנו.
כלומר, ההתמדה בשימור כל סנטימטר בנוסח של שמירת קווי ההגנה בירושלים של טרום מלחמת ששת הימים, העלימו כליל את ערכו של חצי האי סיני כפוטנציאל אסטרטגי מהמדרגה העליונה שעמד לידינו.
במקום זה, ולאחר שש שנים של התעלמות מההכנות לקרב ההגנה ותחת אש האויב, נאלצו הלוחמים להתמודד על שטח לא מוכר ובצורת קרב הפוכה משלמדו, במחיר דמים בלתי נסבל. אלפי הרוגים ופצועים ואיתם לוחמים שנפלו שבי בידי האויב, ושתי חטיבות טנקים מהטובות שהיו (14/401) נשחקו עד דק בניסיון כושל לחיזוק המעוזים. התקפת הנגד בפיקודו של האלוף אדן כשלה, ומפקדת הפיקוד והמטכ"ל התמקדו בייצור החלטות התואמות לנהוג מחלקה ופלוגה. כי זאת לדעת, כבר בתחילת המלחמה פורקו "האוגדות הקבועות" מיחידותיהם אורגניות,והורכבו מחדש במסגרת אוגדה משימתית כולל פירוק והרכבה מחדש של חטיבות וגדודים. והרי אוגדה כשמה מאגדת חטיבות שריון ארטילריה חי"ר הנדסה ויחידות תמך לרבות מודיעין קשר ותחזוקה.
עוצמתה הנשענת על שלוש חטיבות שריון וחטיבת חי"ר, מאפשרת רצף לחימה ביום ובלילה. יכולת זו הינה קריטית לכל צבא כל שכן לצה"ל מהיותה מקצרת את סך ימי המלחמה, ובעיקר מונעת מהאויב להתארגן בלילה, ובכך לקזז הישגים מקרבות היום. רק לאוגדה מטה רחב המסוגל בו-זמנית לנהל את הקרב העכשווי (בניגוד למפקדת חטיבה העסוקה כולה בניהול הקרב), לתאם ביעילות את הסיוע האווירי, וגם להתמקד בתכנון הקרב הבא. לקחי מלחמת "ששת הימים" אכן חייבו וכך גם הביאו להחלטה, לעבור ממסגרת "אוגדה משימתית" המקבלת במלחמה חטיבות גדודים ופלוגות מהארסנל, ל-"אוגדה הקבועה" ובה מפקדה ויחידות אורגניות כדי להתכונן למלחמה במיטב.
בפועל הסתבר כי כל ההשקעות, האימונים והתקנים לא שינו ולא כלום, משום פירוק האוגדות והרכבתם כבר בתחילת המלחמה. מה שמלמד כי השקעת המשאבים במעבר מהמשימתית לקבועה הייתה למראית עין, ובעצמה לא תרמה ולא כלום זולת אשליות שהתנפצו ביום פקודה. הנגזרת מרעה שכזו, באה לכדי ביטוי בהעדר שילוב "בקרב הבין חיילי", ובשילוב גרוע בקרב "הבין זרועי". צא וראה: אגוד כוחות במגוונם החיילי במסגרת האוגדתית הנה אקט פורמאלי פשטני וחסר משמעות, זולת מיומנות שילובם במינון במקום ובזמן הנכון, המהווה מכפיל עוצמה של ממש. אלא שפני המלחמה חשפו בלי כחל וסרק כי העקרונות הללו שהינם מאבני היסוד היותר חשובים במקצוע הצבאי,לא באו לכדי ביטוי.
מה שמנע סיוע אווירי יעיל בקרב היבשה, ולשחיקה מיותרת שהביאה לאובדנם של טייסים ומטוסים. וגרוע מכל, בביטוי מזערי של העוצמה רחוק עד כדי כאב מהפוטנציאל.
גורמי על למחדל ואכן די בעובדות הללו כדי להקנות להם את התואר המפוקפק כגורמי על למחדל. כולם מסד להפתעה מעשה ידיו של צה"ל, כשעמד מאוחר מדי על חוסר מיומנותו בכלל ובפרט בניהול המגננה.
מה שמלמד כי מידה סבירה של מקצוענות צבאית ותבונה מדינית, הייתה הופכת ניצחון שהושג בעלות אדירה, להכרעה של ממש במחיר נמוך של דם ודמים.
משנחשפו העובדות הללו על חומרתם ומידת השפעתם על ניהול מלחמה, בחנתי את תפקוד הצבא במלחמות ישראל שקדמו לה.
הסתבר כי כל קלקולי מלחמת יום כיפור ודווקא המהותיים והמשפיעים, באו לכדי ביטוי ב"מלחמת העצמאות", "בקדש", ב"ששת הימים", "במלחמת שלום הגליל", וב"מלחמת הגליל השנייה". בכולן בלטו כשלי השילוב הבין חילי והבין זרועי, פירוק והרכבה של יחידות אורגניות במהלך המלחמה, פיקוד ושליטה ברמה בלתי נסבלת, מודיעין טקטי ואסטרטגי ברמה נמוכה, וחיבור לוקה בין הדרג הלוחם למערכות תמך ובמיוחד ללוגיסטיקה.
לימים,והפעם כמפקד בסיס האימונים לחילות השדה (באלי"ש צאלים) בחנתי את אופני העלמתם של מכשלות מלחמת יום כיפור על-פי השתקפותם במלחמת "שלום הגליל". זאת עשיתי בלית ברירה, משום מעורבותה של המערכת הפוליטית לייצר מחלוקת ציבורית באשר לתקפות המלחמה. מה שהביא להעלמת לקחי של"ג, למרות היותה עדות בלעדית לטיב שיקום צה"ל אחרי מלחמת יום כיפור. ואכן, מה שנעלם מעיני הציבור והממסד כלקחי מלחמת יום כיפור, נחשף בהתאמה למורשת תש"ח במרחבי לבנון. שם חזרו כל המכשלות ממלחמות העבר על עצמן, ובדרך כלל ביתר חומרה - ולימים הפכו הרעות הללו מסד איתן להישנותן במלחמת הגליל השנייה.
מה ועל מה ניתן ללמוד מהעובדות הללו? ראשית, "מבחן התוצאה" אשר היה אמור לאחר מלחמת העצמאות ב-49 לסיים תפקיד כמדד לאומי, הפך לפגע רע אחריה.
מהיות התוצאה תכלית הכל, לא נמצא טעם בבחינת הסיבות להשגתה שהן המקור היחידי להפקת הלקחים. לפי כך, מובטח כי בדבקות במבחן התוצאה, נמשיך לשלם את מחיר אי הפקת הלקחים עד שנתעשת.
שנית, מידת העוצמה שהפיק צה"ל ומפיק גם היום, נמוכה מאוד ביחס לפוטנציאל. כלומר, מה שנתפס כגבולות הכוח איננה סף מיצוי, אלא ביטוי ליכולת מקצועית נמוכה הניתנת לשינוי באפס משאבים.
ובאחרית, כי בכל מדינה קל וחומר מדינה כשלנו החיה במצור מתמשך, ראויה מלחמה להיחקר כדי להפיק את מירב הלקחים במידתם האמינה והפרקטית. היגיון המעשה נעוץ ברצונה של המדינה לחיות בביטחה, ואצלנו יותר מכל בהיותו צו מוסרי לחברינו שבמותם ציוו לנו את החיים.
ובשולי הדברים: חברי לנשק שמפאת הטרוף הפוליטי מעמידים את דרגותיהם במיל. כמסד לחוות דעת מקצועיות כביכול, חייבים היום אחרי שלושים וחמש שנים למלחמה הארורה, לחשבון נפש אמיתי וממצה. כל שכן כאשר המלחמה לא תמה והאש התקרבה לבתינו ממש, הננו חייבים לחשוף את השגיאות ולקחיהם אותם שמרנו והסתרנו, בהתאמה למורשתם של "יפי הבלורית והתואר". כלומר: הננו חייבים בהעתקת מרכז הכובד, משימור מתעתע של העבר האישי, לאבטחת עתידם של נכדינו.
