במחצית המאה השנייה לפני ספירת הנוצרים, מתבלטות בירושלים שתי מפלגות: הצדוקים והפרושים. המשטר החשמונאי מבקש לקרב את שתיהן ולהיעזר בהן נגד מתנגדיו. הפרושים הם אנשי תורה ומצוות העוסקים הרבה בלימוד ומחדשים הלכות, עממיים, מסתפקים במועט, פתוחים לכל אדם. הצדוקים הם אנשי הממסד הכוהני הקדום, עוד מלפני התקופה החשמונאית; הם גם אנשי הצבא, אנשי הכסף, ויש מהם שמתגוררים באחוזות מחוץ לעיר. זוהי שכבה שחולשת על עמדת כוח מוסדית בכל משטר ותחת כל שליט.
הצדוקים עולים על המפה במלוא עוצמתם בימי יוחנן הורקנוס. באותה תקופה מתרכז השלטון החשמונאי בשני תחומים: הצבאי והמדיני. הכוהנים, שהם גם שדרת הפיקוד הצבאי (או "גנרלים שהם גם כוהנים"), מסייעים להורקנוס בכיבושיו בשומרון, בבית-שאן, באדום ובעבר הירדן.
יודעים לאכול היטב ולמות היטב הצדוקים הם גם דיפלומטים שיודעים להסתדר עם שליטים זרים. הם מאמצים לעצמם שמות יווניים, בעוד הפרושים מחזיקים בשמות עבריים או ארמיים ורק מעטים מהם בעלי שמות יווניים. בשנת 134 לפנה"ס נוסעים שליחי המלכות החשמונאית לרומי, ואלה הם: נומניוס בן אנטיוכוס, אלכסנדר בן יאסון ואלכסנדר בן דורותיאוס. בשנת 125 נוסעים שמעון בן דוסיתיאוס, אפולוניוס בן אלכסנדור ודיודורוס בן יאסון וכן הלאה וכן הלאה. מתברר שבין אנשי המשלחות היוצאות לרומי, סוריה, מצרים ושאר המקומות - יש קשרים משפחתיים עוד מימי יהודה המקבי. הורקנוס זקוק לצדוקים גם כדי שיעזרו לו לטוות קשרים עם הממסד היהודי החזק של בית חוניו במצרים, אף הוא מאותו מעמד גבוה הרואה עצמו נעלה על החשמונאים, שהם חדשים יחסית בפוליטיקה, ולו השפעה רבה בענייני צבא ומדינה על המלכה קליאופטרה בכבודה ובעצמה.
השוני בין הצדוקים והפרושים ניכר גם מבחינה דתית: הצדוקים רצו להיות הקובעים של כל החוקים, הנהגים והנהלים הקשורים במקדש - המוסד המרכזי של העם היהודי - והתמרמרו כאשר הפרושים - אנשים חכמים ולמדנים אך לא כוהנים - נכנסו לתחום. בענייני אמונות, כך כותב יוסף בן-מתתיהו, סברו הפרושים שהכל תלוי בגזירה הקדומה חוץ מן המעשה הטוב או המעשה הרע, אך גם כאן הגזירה משפיעה בכל זאת. הצדוקים כפרו לחלוטין בגזירה הקדומה, ולדעתם רק האדם קובע את מעשיו - לטוב ולרע. תפיסה זו קשורה, כמובן, לתפיסתם האסכטולוגית: הפרושים האמינו בהישארות הנפש ובשכר ועונש לאחר המוות ואילו הצדוקים, כפי שכותב בן-מתתיהו, "כופרים בנצח הנשמה, וגם בעונש ובשכר העתידים בשאול".
הצדוקים המפוכחים, אנשי העולם, האמינו שהמקום לעשות בו חיים - הוא כאן, בעולם הזה. כמעמד עליון הם ידעו לא רק לאכול היטב ולנסוע היטב, אלא גם לגור היטב ולמות היטב. הם אלה שסיפקו עבודה לאדריכלים הגדולים של התקופה, ודי אם נעיף מבט בקבר יאסון שבשכונת רחביה בירושלים או בקבר בני חֵזִיר שמעל נחל קדרון, אשר חזיתו עשויה בסגנון דורי מרשים. התמונה ברורה: יש קשר בין הצדוקים ובין המעמד הגבוה בירושלים, הפיקוד הצבאי, הקשרים עם חו"ל, וההלניזציה הנמשכת גם בתקופת החשמונאים. הם ידעו תמיד להיות באחת משתי עמדות: בשלטון, או לפחות בעמדת השפעה, גם כשהסנהדרין נעשתה פרושית וגם כשהשליט, המלכה שלומציון למשל, קירבה את המפלגה היריבה.
גונבים להם את המדינה מי שקורא את תולדות בית שני ועושה הפסקה קלה לכוס מיץ ולקריאת העיתון היומי, רואה שהצדוקים חיים וקיימים גם עכשיו, ב-2008. אלה הם אותם אנשים שנולדו אל תוך הממסד הישן, יוצאי חלציהם של מקורבי מפא"י ההיסטורית והממסד המושרש שבנתה סביב עצמה. הם כבר דור שני ושלישי של בני ממסדניקים כבדים, שמעולם לא זזו באמת מקרבת הצלחת. כנסת הולכת וכנסת באה, ממשלה עולה וממשלה יורדת, מלחמות נפתחות בקול ענות תרועה ומסתיימות בקול ענות חלושה, אזור מוטרד ביטחונית מפנה את "מעמדו" לאזור אחר, זוכה לקצת שקט, ושוב מוטרד, משברים כלכליים מתרגשים ובאים לעולם, נרגעים מעט ושוב מרימים ראש, מפלגות נולדות ונעלמות כלעומת שבאו, פוליטיקאים מאותרגים אך מיד נקצץ פיטמם והם מושלכים בבוז - והצדוקים נשארים מעל לכל זה. הם ממשיכים תמיד להיות בכירים, תמיד להיכלל ב"סגל א'" במסיבות משרד הביטחון ובהלוויות ממלכתיות, תמיד להחזיק במשרדים פרטיים יוקרתיים וגם לשבת בממשלה, להיכנס לכנסת וגם למאוס בה, לפנות לעניינים אחרים ולחזור אליה שוב, לקבל מידידים במשרד החוץ תפקידי קונסול בערים נחשקות "כדי לצאת קצת מכל הסמטוחה הישראלית המהבילה הזאת", להסכים לחזור רק אם יתנו להם קידום רציני, להיות מעורבים בכל משא-ומתן להקמת ממשלה כיועצים חכמים המייצגים את כל הצדדים בעת ובעונה אחת, לשבת בקלואליס ובזאפה עם חברים, להקפיד לדעת הכל ארבע-חמש שעות לפני שזה פורץ בתקשורת, לדבר בזלזול על הפוליטיקאים שמכף ידם הם אוכלים ולהסתחבק איתם במופגן אם הם נכנסים במקרה למקום.
בקול מאנפף ובאף מורם אל חלל המסעדה הם חוזרים שוב ושוב על הביטויים הקבועים שלהם: "גנבו לנו את המדינה", "מלח הארץ", "המייפלאואר של החברה הישראלית", "הארץ הזאת", "במקומותינו", "במחוזותינו", "ארצנו הקטנטונת", "המקום המשוגע/מוטרף/הזוי הזה", "מדינת עולם שלישי", "ימין קיצוני" ו"רק בלי דוסים". "שלושת ה"סים" שלהם, הם כידוע: דוסים, ערסים ורוסים.
על שלושה דברים עומדת הווייתם של הצדוקים דגם 2008: הערכה עצמית מופרזת, סנוביות ורדידות. הם משוכנעים שבלעדיהם אי אפשר להסתדר ושאם הם לא יהיו כף המבשלים בכל עניין חשוב - העסק פשוט לא יעבוד. מינויים של מי שאינם מן החוג שלהם נחשבים לצלם בהיכל. דתיים, מזרחיים שעוד לא התאשכנזו כל צרכם ומתנחלים - אינם ראויים לבוא בסלון. הצגות תיאטרון, סרטים וספרים מוגדרים מיידית "משובחים" אם הם מגוללים את סיפורה של קצינת שב"כ יפהפייה שמתאהבת בעציר פלשתיני שרמנטי שעושה דוקטורט בפרינסטון וחוזר כדי להילחם כאן את מלחמת עמו למען "זכותו הטבעית וההיסטורית על הארץ הזאת", ושניהם מביאים לעולם בת קטנה, שנעשית חברתו של מוחמד א-דורה ועוזרת לו להמשיך ולהתחבא מן התקשורת.
רק דבר אחד שמוציא אותם משלוותם: כשאנשים שהיו אמורים להיות בחוג שלהם מגלים את האמת עליהם ומתרחקים מהם. אנשים כמו משה שמיר, נעמי שמר, אריאל זילבר ויובל שטייניץ גורמים לפניהם להתעוות: צדוקי שמוכן להיות פרוש? זה לא - עד כאן.
