שלושים שנים חלפו מאז ביקורו של נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת לירושלים- ביקור שסלל את הדרך לחתימת הסכם השלום בקמפ-דויד שנתיים לאחר מכן- ובעולם הערבי עדין סוערים. סאדאת שראה בהסכם השלום יעד אסטרטגי, נאלץ להתמודד מיד עם שובו עם פרץ הביקורת מבית ומהעולם הערבי. החתימה על סכם השלום בין ישראל ומצרים הוסיפה שמן למדורה שבערה והציתה את העולם הערבי כולו.
מנהיגים ואינטלקטואלים קראו להעניש את סאדאת ומצרים על מעשה הבגידה, והובילו מהלך שהביא לבידודה של מצרים בעולם הערבי. שלושים שנים חלפו, שיחות השלום עם ישראל אינן עוד בגדר טאבו עבור מרבית ממנהיגי האזור, אולם דמותו של סאדאת נותרה שנויה במחלוקת ומוסיפה לשמש עבור מרבית אנשי התקשורת הערביים, יעד להתקפות ולהשמצות.
עבור רבים בעולם הערבי ביקור סאדאת בישראל והחתימה על הסכם השלום נתפסים היום, כמו אז, כבגידה וכניעה שהביאה לפירוקה של החזית הערבית כנגד ישראל ולסוף עידן ההגמוניה המצרית באזור. בראיון שהעניק לתחנת הטלוויזיה הערבית "אל-ג'זירה" לרגל 30 שנים לביקור סאדאת בישראל, אמר בארי עטוואן, עורך היומון הערבי "אלקודס אלערבי", את הדברים הבאים: "אני סבור כי השלום הזה מקולקל מיסודו. הוא הזיק למצרים לכבודה ולריבונותה יותר משפגע בערבים. אנחנו רואים את עמדתן המפוצלת של מדינות ערב..מה אפשר לצפות מן הירדנים או מהפלשתינים כאשר המדינה הגדולה והחזקה נטשה אותם לבדם"..כל צרות האזור כיום הם תוצאה של צעד זה משום שמצרים, המעצמה החזקה והגדולה ביותר בעולם הערבי ובעולם השלישי, נטשה את הסכסוך הערבי -ישראלי ולמעשה עזבה את הערבים לגורלם".
דבריו של בארי עטוואן, אינם מפתיעים בחריפותם או באופן הנוקב בו הם נאמרו. עם זאת דבריו משקפים במידה רבה את הדעה הרווחת הנשמעת בקרב התקשורת הערבית והמצרית בפרט. מעטים הכותבים הרואים בסאדאת דמות שתרמה לשגשוגה הכלכלי של מצרים ולפתיחות פוליטית רבה יותר. מעטים עוד יותר הם האינטלקטואלים הרואים בהסכם השלום עם ישראל הישג שבו יכולה מצרים להתפאר. אולם יותר מכל מדגישים דבריו של ברי עטוואן את התהום הפעורה בין עמדת ההנהגה הרשמית הרואה בשלום עם ישראל נכס אסטרטגי רב מעלה שיש לשמרו, לבין התקשורת הערבית והמצרית בפרט שברובה מציפה את הרחוב בסיסמאות מאבק ותורמת ליצירת אווירה עוינת שלום. כך למשל נאלץ נשיא עירק, ג'לאל טלבאני, לחזור בו מלחיצת ידו עם יושב-ראש העבודה, אהוד ברק ולפרסם הודעת התנצלות. וכל זאת על-רקע זעקם של ערוצי הטלוויזיה הערביים.
לטענת מנהל מכון ”אל-אהראם“ למחקרים אסטרטגיים עבד אל-מונעם סעיד, הפילוג שנוצר בין הממשלות ובין העמים הפך היום לעניין טבעי וגלוי לכל, כשהיחס הקוטבי כלפי ישראל הינו ממאפייניו הבולטים. עם זאת, מדגיש עבד אל-מונעם, אין מדובר בחילוקי דעות לגיטימיים. בוודאי לא במציאות בה הפכה המילה נורמליזציה בכלי התקשורת הערביים, למילה שמשמעותה בגידה ומבלי שתינתן בימה ראויה לדעות הפוכות.
במאמר שהתפרסם בעיתון אל-שרק אל-אווסט, מזהיר עורך היומון טארק אל-חומיד, כדבריו, מפני "הריסת השיח הרציונאלי". לטענתו שיח התקשורת בעולם הערבי נשלט כיום על-ידי תנועות קיצוניות. במציאות שכזו ימצא הצופה כי נאומיהם של חסן נצראללה, ח’אלד משעל ומנושהר מותקי (שר החוץ האירני) ואנשי שלומם הם שממלאים את את מסכי הטלוויזיה. אולם אין הם מסתפקים בכך, חלקם אף הפך לפרשנים - כדוגמת איש החמאס אוסאמה חמדאן המשמש כיום כפרשן פוליטי בערוץ אל-ג'זירה.
"השלום זקוק לסביבה ראויה שתבטיח את הצלחתו" אומר הפרופ' המצרי מאמון פנדי. "אולם אמצעי התקשורת הערביים כיום נשלטים על-ידי קבוצות העוינות את השלום והולכות שולל אחר פיגועים ושנאה לחיים. תקשורת זו סייעה ביצירתה של אווירה מזוהמת המקשה על כל מדינאי לזכות באהדה בניסיונו להניע כל יוזמת שלום שהיא. ניתן אף לומר כיום כי, הודות לתחנות הלווין הג’יהאדיות, משמעות המילה שלום הפכה בשפתנו הערבית לבושה".
על-רקע הדברים קשה שלא להיזכר בוועידת אנאפוליס שהתקיימה בחודש נובמבר אשתקד במרילנד שבארה"ב, ולתהות האם חתימה על הסכם שלום עם ההנהגה הפלשתינית הנוכחית הינו יעד אפשרי ובר השגה. האם במציאות בה הפכו מילים כגון נורמליזציה ושלום למילות גנאי, כאשר אלו המעיזים להעלות מילים אלו על בדל שפתותיהם מסומנים כבוגדים, קיימת לה אפשרות להתקדמות אמיתית במשא-ומתן בין ישראל והרשות הפלשתינית. האם בכוחה של הנהגה פלשתינית חלשה לעמוד בפרץ הרוחות ולפעול לנטרולן של סוגיות כה רגישות ומהותיות כגון זכות השיבה, ירושלים והלחימה בטרור, ולשרוד את היום שאחרי?
דווקא בימים שכאלו עומדים לנגד ענינו אישיותו ואומץ ליבו הנדירים של אנואר סאדאת שהלך כנגד הלך הרוחות בעולם הערבי וכפה מציאות חדשה על בני עמו שלו ועל האזור כולו, ושילם על כך בחייו. עם זאת יש לזכור כי סאדאת עמד בראש המדינה הערבית החזקה ביותר במזרח-התיכון, ולא בראשות ישות מדינית מפולגת שסמכות שלטונה עומד בסימן שאלה.
שלושים שנה להסכמי השלום בקמפ-דויד ונראה כי דבר לא השתנה. התקשורת הערבית עוינת, ומנגד השלום בר השגה אולם זקוק להנהגה אמיצה ויציבה שביכולתה לכפות את חזונה. שלושים שנה וחזון אנאפוליס נראה רחוק מתמיד.
