יש לקחת ברצינות את האיום על חיי ח"כ אביגדור ליברמן. הגם שזה איום "חיצוני" - מפי דוברי אירגון הטרור הרצחני המתקרא "החזית העממית", כבר היו דברים מעולם. בעוד ימים ספורים נעלה לקברו של השר רחבעם זאבי, שנרצח בלב ירושלים בידי שליחי אותו אירגון לפני שבע שנים.
משום-מה דעת הקהל אצלנו מתייחסת באדישות לאיום זה, כמו גם להתבטאויות אחרות ויומיומיות של דוברי אירגוני הטרור למיניהם ומשטרים אנטישמיים מסוגם של טהרן ודמשק. זרועות הביטחון, כך אנו מקווים, יעשו את שלהן וימנעו הישנות מקרה של רצח מנהיג פוליטי יהודי. לא פחות מכך חשוב לשים לב לדברי השנאה לישראל וליהודים, הבוקעים מגרונות הדוברים של "חמאס", "חיזבאללה", "החזית העממית" ושאר מרעין בישין, שלא לדבר על שליטים מסוגם של אחמדינג'אד ואסד.
השנאה המוסלמית-פונדמנטליסטית כלפינו היא גם נחלת מדינות שכרתו עימנו הסכמי שלום. לא מכבר פגשתי אמריקני, שעבד עד לפני זמן-מה בבגדד כאזרח, ושם נתקל בעבודתו בני לאומים שונים, ערבים ואחרים. "אינך יכול לתאר לעצמך עד כמה שונאים אתכם המצרים" - אמר והוסיף: "שום עירקי, לא ירדני, לא סעודי ולא כל ערבי אחר, אינו שונא אתכם שנאה תהומית כמו אותם מצרים שבהם פגשתי".
נחמת הרוב גם בנושא השנאה הגואה בקרב המצרים ואף הירדנים אנחנו מגלים אדישות. העיקר שיש הסכם שלום - זוהי נחמת הרוב בישראל, שכבר מזמן חדלו לבקר בארץ הנילוס ולקוות ליחסי מסחר עמה. אבל הדברים אינם מסתיימים בשנאה. הם מלווים גם בשקרים ובאיומים.
השקר הגדול הוא כמובן דברי הרהב במצרים ובסוריה על ה"ניצחון" כביכול במלחמת יום הכיפורים לפני 35 שנה, מלחמה שהחלה בהונאה רבתי, בהסתערות על מערכי צה"ל בעיצומו של צום קדושת יום הכיפורים. העובדה שבסוף הלחימה צה"ל עמד בשערי הדלתה של הנילוס ובמרחק קילומטרים ספורים מדמשק - לא תקלקל לאויב את אשליית "נצחונו" ואת המשך השמעת השקרים והאיומים.
והנה ביום הכיפורים כעבור 35 שנה פרצו המהומות הערביות בעכו. באופן אישי יש לקבל את התנצלות הנהג הערבי שמצא לנכון לנסוע דוקא בערב הצום והתפילה בלב שכונה יהודית במזרח העיר, והיה בכך לגפרור שהצית את קרבות הרחוב. אפשר לקבל בערבון מוגבל את התנצלות ראשי המיעוטים ואת ניסיונות הפיוס החשובים שנעשו ונעשים. ואולם השלום הפנימי לא ישוב לעכו, עיר ואם בישראל, לפני שראשי המוסלמים בה יודיעו קבל עם ועדה, שהם דוחים את הבחישה החיצונית של מנהיגים ערביים ואירגוני טרור בענייניהם הפנימיים, תוך ניצולם להפצת דברי רעל.
אין די במלים יפות על הצורך בשמירת הדו-קיום. יש צורך בשמיעת קולות ברורים מקרב ערביי עכו נגד האיום ברצח על ח"כ ליברמן ונגד דיבורים על "שלטון הכיבוש היהודי בעכו" ונגד ניצול המצב שאליו הם דירדרו את החיים בעיר, להשמעת קריאות למען "שיחרור כל פלשתין, כולל עכו, חיפה, צפת, רמלה ולוד".
זהו המבחן הגדול של ערביי עכו, לפחות אלה מביניהם הטוענים שהם רוצים באמת ובתמים בדו-קיום. המבחן הוא דחייה חד-משמעית, בלתי מגמגמת, של ההתערבות הגסה מצד אירגוני הטרור הקיצוניים בנעשה בעיר הישראלית, ויציאה בקול ברור וצלול נגד האיומים, נגד השקרים נגד הבחישות שמפיצים גורמים עויינים אלה, על גבם (ובתמיכתם?) של תושבי עכו הערביים.
מבחנם של ערביי עכו הוא מבחנו של כלל הציבור הערבי בישראל. קודם שהם מקטרים על "אפליה" ו"קיפוח" כביכול, עליהם להתנער לחלוטין מכל קריאות ה"הזדהות" מבחוץ ואף להקיא מקרבם אלמנטים מסיתים, כמו שייח ראאד סאלח, שמזדהים בגלוי עם אויבי המדינה ועם מתנגדי הדו-קיום וחולמים על חיסול מדינת היהודים. עליהם גם לדחות אלמנטים יהודים-שמאלנים, יפי-נפש, שבאים לעיר כביכול להזדהות עם הציבור הערבי דוקא, ולהציב אצבע מאשימה כלפי הרוב היהודי בעיר. אם הדו-קיום בסכנה - האשמה של אלה אינה פחות חמורה מזו של אלמנטים פרועים מקרב הציבור הערבי בעכו ומחוצה לה.
