דרישתה של מפלגת העבודה להדחת השר פרידמן מתפקידו ולמצער הקפאת כל יוזמותיו, היא חידוש בנוף הפוליטי בישראל מאחר שלא מקובל בתרבות הפוליטית המקומית שמפלגה אחת תציב תכתיבים ביחס לזהות השרים מטעם מפלגה שותפה אחרת. בנוסף הדרישה שהממשלה תימנע מלדון בהצעות חוק שמביא שר הנוגעות לנושא מסוים משמעה כבילה מראש של סמכות הממשלה לדון בהצעות חוק מסוימות.
מטרתה של הדרישה היא חסימת כל אפשרות שהממשלה תדון ביחס לחוקים הנוגעים למעמדו של בית המשפט העליון, כל עוד שר מסוים מכהן בתפקיד, או בכלל. גם אם קיים בממשלה ובכנסת רוב מוצק התומך בשינוי זה או אחר במעמדו של בית המשפט העליון, הממשלה לא תוכל לדון בו אם מפלגת העבודה תתנגד לכך. קיים כאן אימוץ דפוס פעולה מובהק שבו נוקטות המפלגות הדתיות, המנצלות את כוחן במו"מ קואליציוני על-מנת לסכל מראש חקיקה הפוגעת באינטרסים חיוניים שלהן כגון, גיוס לצה"ל, כשרות, שבת, נישואין וגירושין ועוד.
הדרישה לזכות וטו על כל הצעת חוק, או יזמה, הנוגעת למעמדו של בית המשפט העליון היא לגיטימית כמובן, כמו הדרישה לשמירת הסטאטוס קוו בענייני דת ומדינה. המיוחד בדרישה זו הוא בכך שהמפלגה המציגה אותה אינה מייצגת חתך חברתי, או מגזר מסוים המהווה מיעוט ואשר יש לו אינטרסים מובהקים בקבלת הדרישה.
אזרחים רבים ובכלל זה רבים מתומכי העבודה תומכים לפחות בחלק מרעיונותיו של השר פרידמן. רעיונות אלו בעיני אחרים נחשבים כרעיונות לגיטימיים הראויים לדיון. אלו גם אלו בוודאי שאינם מוכנים לכך שההצעות לא יועלו כלל לדיון בממשלה ובכנסת. מעמדו של בית המשפט העליון, סמכויותיו ועניינים אחרים הקשורים בו, לא נקבעו במעמד הר סיני, הם אינם מעיקריה של דת כלשהי ואף אינם מהווים אינטרס פרטיקולארי עליון של חלק זה או אחר בציבור הישראלי.
כאשר מציבה מפלגת העבודה את הדרישה להקפאת הדיון ביזמות החקיקה של השר פרידמן היא אומרת באופן הברור ביותר שהיא אינה מתיימרת יותר להיות מפלגה מובילה, שמכאן ואילך היא תתרכז באינטרסים מיוחדים, ממש כפי שעושות המפלגות הדתיות. על-ידי העלאתה של הדרישה האמורה כדרישת סף, אומרת מפלגת העבודה לכל אזרח הסבור שהצעות השר פרידמן ראויות לדיון בממשלה ובכנסת, שמקומו אינו בין שורותיה.
הדרישה החד-משמעית, המהווה גם היא דרישת סף, לפיה שר נוסף ממפלגת העבודה יהיה נציג בוועדה לבחירת שופטים, במקום השר מקדימה, משמעה העלאת הטענה שבחירת השופטים אינה מתבצעת על בסיס ענייני, אלא על בסיס מפלגתי מובהק ודומה למינוי דיינים בבתי הדין הרבניים. מפלגת העבודה שואפת שתהיה לה השפעה מפלגתית על המינוי בבחינת עמדת כוח נוספת למינוי מקורביה. עצם העלאת הדרישה כתנאי להצטרפות לממשלה מלמדת כיצד רואה המפלגה את הליך מינוי השופטים בישראל והמסקנות הנובעות מכך ביחס להליכי בחירת השופטים הן מדאיגות מאוד.
בקשר לדרישה לפיטורי השר פרידמן, או לדרישה לאיין את יכולתו להעלות הצעות לדיון סביב שולחן הממשלה, יואב יצחק מפרסם באתר זה כי:
"ל-News1 נודע, כי בימים האחרונים הופעל לחץ על ברק להטיל את כל כובד משקלו על השגת המטרה הנ"ל. הפניות אליו נעשו ישירות ובעקיפין הן מצד גורמים בכירים מטעם שופטים בבית המשפט העליון, ובראשם נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, והן מצד מקורביה, לרבות שר המשפטים לשעבר, דן מרידור - הנחשב במקביל לידיד אישי של ברק". אני רוצה להאמין בכל לב שהידיעה שגויה וששופטי בית המשפט העליון לא פנו למפלגת העבודה, במישרין, או בעקיפין, בכל הנוגע למו"מ הקואליציוני והם אינם מתפקדים כמועצת גדולי החוק, או מועצת החכמים של המפלגה. אני מעריך כי הכחשה ברורה ותקיפה לידיעה תתפרסם בקרוב ויובהר כי איש משופטי העליון לא נטל חלק ישיר או עקיף במו"מ הקואליציוני. אם חלילה טעיתי, אזי זו תהיה הוכחה נוספת כי מפלגת העבודה בדרך להיות מפלגה מסוג חדש, הרואה עצמה כפופה לשופטי בית המשפט העליון ורואה בהם תחליף ראוי למועצת החכמים של שס, או מועצת גדולי התורה, המלווה את אגודת ישראל.
