אם להכליל מעט, מעגל זרימת הכסף בשיטה הקפיטליסטית מתחיל בשכר על עבודה, המשכורת מוחזרת ברובה לשוק כצריכה, רווח שמופק לאחר קיזוז הוצאות מצריכה הופך להון, וההון משלים את המעגל ומוחזר לשוק כמשכורת. צמיחה בשלב אחד מתחנות המעגל, מצמיחה את הבא, וחוזר חלילה. כל תחנה מתומחרת באופן קולקטיבי ע"י החברה בתחרות חופשית. לדוגמה, שכר מהנדס בכיר שווה לשלוש משכורות עו"ד מתחיל. חוק האצבע הוא כשהשכר עולה, עולים המחירים במשק (ולהיפך); אם נתח רווחים של חברות המשק דווקא יורד, תקטן צבירת ההון; אם ההון שנצבר בסוף המעגל מתדלדל, יתמעטו ההשקעות. עליית ערך בין התחנות מוביל לצמיחה, ירידה - למיתון.
במשק בריא ושקוף, תחרות חופשית ואמון מאפשרים תמחור הוגן של כל תחנה בזרימת הכסף (תמחור שכר, דירה, מנייה, ריבית וכו'). עיוותים וכשלי שוק מאובחנים בשלב מוקדם, ומאוזנים מיד ע"י תחרות הוגנת בין עובדים למעסיקים (על שכר), קונים למוכרים (על מחיר), יזמים ומשקיעים (על תשואה). בתחנת ההשקעה מחפש בעל ההון תשואה על סיכון כספו, אם מתרבות ההשקעות כמו שלו - תרד התשואה על אותו סיכון, ממש כמו בכל שוק אחר – היצע וביקוש.
השלב המכריע במעגל תחנת השקעת ההון היא המשמעותית והרגישה ביותר במעגל, בה מוכרע מרכיב הסיכון, לעתים באופן לא אמיתי, רגשני ומיידי. בעלי ההון, וגם הציבור בקרנות הפנסיה לצורך העניין, מתחרים בהשקעותיהם על יחס משופר בין תשואה לסיכון. ככל שגוברת התחרות ביניהם, יורדת התשואה ומתקרבת לזו של השקעות חסרות סיכון, "תוכניות חיסכון". מאז 1971 אותה תשואה חסרת הסיכון נקבעת למעשה ע"י נגידי בנקים מרכזיים. כלומר, בשוק גלובלי, שני גורמים מתמחרים את השלב החשוב ביותר במעגל, שלב קביעת התשואה האמיתית – נגידי בנקים ממשלתיים, ושוקי הון בלתי-ממשלתיים. כאן התרחש הכשל.
במבוא לכלכלה נלמד לקח הבועה, בה מעגל הכסף - התהליך החברתי בו נקבע הערך - מתלהט יתר על המידה. כשהשוק חם, התאבון לתשואה עולה אל-על, ומתרחשת אי-התאמה בין שוק ההון לשווקי עבודה וצריכה אמיתיים. כך קרה בהולנד כבר לפני מאות שנים, כשמחיר פקעת פרח צבעוני הגיע למחיר בית, וכך גם קרה בין סוף 2002 לאמצע 2007 בכפר הגלובלי החדש. בכדי לצנן נטייה טבעית זו של השוק - תאוצה בלקיחת סיכונים - מעלים הנגידים את הריבית בעיתוי הנכון, ובכך מציעים אלטרנטיבה בטוחה למשקיעים, מצמצמים הביקוש לתשואות "פרטיות", ומחזירים את ערך ההון לרמה אמיתית יותר.
תאבון גובר לתשואה וסיכון טבעו של השוק לשכוח את לקח הבועה מדי כמה שנים, "לאבד את הראש" ולהפוך ספקולטיבי מדי (ספקולטיביות סבירה דווקא טובה לצמיחת חברה/משק). כשהתאבון לתשואה מאלץ אף את הסולידיות בקרנות הפנסיה לנדוד למים מסוכנים בחיפוש אחר תשואות, הבלבול גובר בין פקדונות בטוחים לפקדונות רעילים, "כמעט-בטוחים". בכדי לא לאבד לקוחות, גופי ענק, כבנק הפועלים, נאלצים לעגון במפרץ חשוף לגלי צונאמי, כאלה המכים רק פעם ב-80 שנים, בתקווה שהסערה תחלוף והם יפליגו מחוזקים. בדר"כ הסערה אכן עוברת, החזקים מתחזקים והחלשים נחלשים - משחק ההישרדות הידוע. "עוול הכרחי" זה הוא שמביא ייעול ולבסוף גם צמיחה. תפקידם של משברים ומיתונים לתקן, "להוריד למציאות" ערכים ספקולטיביים.
אך במשבר הנוכחי צנח הפעם ערך הנכסים עמוק יותר ממשברים "בריאים". נראה שכשל לא נורמלי התרחש בשלב ההשקעות במעגל: חברות דירוג ובנקי השקעות אמריקנים הונו, פשוטו כמשמעו, את תושבי העולם, בכך שתמחרו תשואות גבוהות מסיכונן האמיתי. כך נצברו חובות אבודים ו"אגרות חוב זבל" לרוב; הגל היכה במפרץ. נגידי בנקים מרכזיים ושרי אוצר חטאו אף הם בכך שהתעלמו מהבועה, ולא ציננו את לקיחת הסיכונים ע"י העלאת ריבית, התערבות, פיקוח מוגבר או הזרמת הון ממשלתי במקום הון פרטי שנמשך בחטף (כפי שעושות הממשלות עכשיו בהיקפים בלתי-נתפשים).
יישום הקונספציה לאורך שנות ממשל בוש, ניסה הנגיד האמריקני לכפר על גרעון מסחרי הולך וגדל בריבית נמוכה. חגיגת הורדת מסי הון, מלחמות, בזבוזים ואשראי במדינה נמשכה, על חשבון מי שמכסה אותו עכשיו. בכך ניסה הנגיד, שבוש מינה לשכך חולשת הדולר שנבעה ממדיניותו הוא, למשוך עוד כמה חודשים עד להחלפת המשמרת, בלי שיתגלה שנבנתה כאן בעצם פירמידה וירטואלית ענקית. באמצעות הפרמידה מימן העולם כולו את הגרעון האמריקני לאורך שנים. רוח גבית באה לממשל בוש ולשותפים אידיאולוגים רבים בעולם מקונצנזוס מומחים שהיללו קונספציה שכשלה. הקונספציה גורסת שבפעילות חברות דירוג ובנקי השקעות אסור להתערב בשום אופן ובכל מצב, כך גם בריבית ה"פרטית", אך המאוד ציבורית, אותו תאבון לתשואה שתואר לעיל (כפי שמתבטא בריבית הליבור), ולשמור עד כמה שניתן על ריבית ממשלתית נמוכה.
קל לקבוע שקונספציה זו כשלה, פשוט כי מבוצע היפוכה הגמור. זה הצד החיובי באסון ההיסטורי עתיר הטריליונים, כמו גם לקרוא את אבירי (בדימ.) השוק החופשי מכל פיקוח, מחנכים עתה את הציבור בנורמות וערכים חדשים. המלאכה לא הושלמה אך ניחר הגרון: המציא את הקונספציה מילטון פרידמן, שהיה ונשאר מורה דרך וחלילן הקונצנזוס הישראלי.