נעים לשמוע הסברים מסברי-דעת – ומרגיעים, למען האמת – למהומות בעכו. על-פי מיטב פרשנינו (אמנם דבריהם נשמעים כהעתק-מה לפרשנויות ששמענו בעקבות מהומות המוסלמים בפרברי פריס, אבל גם שם יש פרשנים מעולים), אין למהומות האלה קשר מיוחד לשאיפות לאומיות ודתיות כלשהן של הסקטור הערבי/מוסלמי, והן אינן תוצאה של הקונפליקט הקיומי בינינו ובין הפלשתינים. הסבריהם אחרים, ויש בהם כדי לשמש תחליף טוב לכדור ואליום.
רונית ורדי מ"גלובס" כותבת, שזהו חלק מתופעת ההתקוממות של תושבים ב"אזורים עניים בכל העולם" (מעין "עניי העולם, התאחדו"), ומוסיפה ומסבירה שהמהומות בעכו קרו על "רקע משבר פיננסי עולמי ובורסות שקורסות ומשתגעות". המיתון העמוק אומנם עוד לא הגיע לכלל בית-ישראל, אבל אם לשפוט על-פי דבריה של ורדי, תושבי עכו היו אולי נרגזים במיוחד באותו ליל כיפורים, כי גילו שהשקעותיהם ב"ליהמן ברדרס" ירדו לטמיון.
כמו ורדי, כך גם אריאנה מלמד מ-Ynet סבורה שהמהומות בעכו קשורות בעיקרן לעוני – ליתר דיוק, ל"עוני של השכונות המזרחיות של הערים" בישראל. כלומר, זהו מעין "סיפור פרברים" בגירסה ים-תיכונית (אף כי בניו-יורק היה מדובר דווקא בצד המערבי של העיר, אבל אתם מבינים את העקרון). ועוד על-פי אריאנה מלמד: אילו היו בעכו יותר תוכניות משותפות לפעילות של יהודים וערבים והיכרות רבה יותר של "תרבות האחר" מתוך "שכנות אמת", כל זה לא היה קורה. "שכנים אמיתיים לא זורקים אבנים זה על זה, מפני שהם יודעים היטב שעליהם להמשיך ולהתגורר יחד בצוותא חדא", מבהירה מלמד.
ובכן: צור לך יחסי שכנות אמיתיים, העלה את רמת החיים, והכל יבוא על מקומו בשלום, ודאי שללא אבנים.
עלי להודות, שיתכן כי אריאנה מלמד צודקת במשהו. שהרי בשכונות מעורבות במרכז אירופה – כולל המרווחות שבהן – דאגו לפני כחצי מאה התושבים הלא-יהודים ששכניהם היהודים, והאמיתיים בהחלט, יועלו על קרונות משא שיובילו אותם לתאי הגזים ולמשרפות. ומזרחה מן השכונות הללו, במדינות מסודרות קצת פחות, נהגו המקומיים לירות למוות בשכניהם (אמיתיים גם כן) באותם מקרים שלא קברום בחיים. בכל אופן, אבנים כנראה לא זרקו השכנים האמיתיים זה על זה.
תנו להם כספים ועוד עלינו להוסיף, שבאותן שכונות דו-קיומיות של אירופה דווקא הכירו הצדדים אלה את אלה היטב, כולל, לא במעט, את "תרבות האחר" (האמת היא, שהתרבות הגרמנית הגבוהה של אותם זמנים נוצרה רובה ככולה על-ידי יהודים). הבעיה היתה, ששכניהם של היהודים לא רצו "להמשיך ולהתגורר יחד בצוותא חדא", אלא רצו דווקא את ההיפך מזה – להיפטר מהם. בהקשר זה, אם נשוב לימינו שלנו ולארצנו, הרי שעל-פי הצהרות שכנינו, כולל זו האחרונה של החמאס בדבר יום שחרורה הקרב של עכו מן הנוכחות הישראלית, זוהי גם תקוותם של ערבים פלשתינים לא מעטים.
אלא שהצהרות ותקוות שכאלה מנוגדות למציאות המדומיינת שבה מכירים שתי הפרשניות ומאות התואמים שלהן בעיתונות, באקדמיה ובמסדרונות השלטון – ורק בה. אריאנה מלמד ורונית ורדי חושבות שתוכלנה לקנות את לבותיהם של ערביי עכו וערים אחרות על-ידי פיזור כספים והקמת חוגי אוריגמי משותפים. על סמך מה? על סמך מה שהערבים אומרים? אבל הרי הם אומרים דברים אחרים לגמרי. וכשם שלא ברור מדוע הן סבורות שאמצעים כאלה ידכאו את שאיפותיהם הלאומיות של הערבים, כן לא ברור מדוע הן חושבות שעלייה ברמת חייהם של תושבי עכו היהודים תביא אותם להתעלמות מהתגרויות מכוונות ובלתי נסבלות של שכניהם הערבים.
אפשר להבין היטב מה מניע את פרשניותינו, ומדוע אין מסוגלות השתיים להודות בכך שלערביי מדינת ישראל יש מאוויים שונים מאשר דירה גדולה ומכונית חדשה, ושקיים בערבים אלה רגש עמוק ויסודי, המסרב להכיר בכך שהיהודים הם השליטים בארץ ושהמדינה היא בהגדרתה יהודית. אם יודו השתיים בכך, אזי פתרונן של "שתי מדינות לשני עמים" אינו פותר דבר וחצי דבר, ולכך אינן מוכנות.
אבל מה לעשות, שהבעיה האמיתית היא סירובם המוחלט של הערבים לקבל את נוכחותנו הריבונית כאן במקום כלשהו – לא רק קדומים ואלון-מורה, אלא גם עכו ויפו. על כן אינם סובלים את העובדה, שהיהודים קובעים פה נוהגים שונים – כמו הנוהג, שרחובות הארץ מושבתים מרכב ביום הכיפורים שלהם.
