הרצח על הכבישים, אשר הלך והתגבר למימדים מפלצתיים בחג האחרון, מותיר אותנו, בתחושה חזקה מאי פעם, של מדינה אשר המערכת הממסדית שלה חדלה מלהתקיים והיא פועלת מכח האנרציה בלבד.
מדינה המזדעקת, על כל פיגוע אשר יוצא מבית מדרשם של אויבינו, נותרת אדישה לחלוטין כאשר מדובר בפיגועים, הנעשים על-ידי מיטב פושעינו על הכבישים, בכל יום ויום, ולעיתים מספר פעמים ביום.
תשאלו את אברג'יל או רוזנשטיין, על הפחד המשתק, להיות מוסגר לכלא האמריקני והכמעט שמחה להאסר בבית הכלא הישראלי, אשר חס על אותם פושעים, אך לא על קורבנותיהם.
משטרת ישראל, בתי המשפט בישראל ובראשם ממשלות ישראל לדורותיהן, בסיועו הנמרץ של משרד האוצר, מונעים כל דרך, להילחם ברצח על הכבישים, גם עקב תקציבים בלתי מספקים, גם עקב האדישות וגם ובעיקר משום שמדובר ביהודים המבצעים פשעים אלה.
יום ההולדת ה-60 של המדינה, מהווה נקודת זמן, בה ניתן לומר, ההפקרות במחוזותינו, נובעת ממינויים של אנשים בלתי ראויים המכהנים כמעט בכל תפקידי המפתח במדינה ומפקירים אותה לדמם למוות על הכבישים.
ניתן לשער כי הדוכיפת, ציפורתנו הלאומית, אינה חשה כל גאווה, כסימלה של ציפור המערב הפרוע, והייתה ששה להחליף את התואר המפוקפק, עם אחד מן העופות הדורסים, המתאים יותר לנורמות, אשר תקעו כאן יתד חזקה וממאנים לעזבנו.
אמה של הנרצחת, מיטל אהרונסון, כה צדקה, בכנותה את מות בתה כרצח. האם שם למעלה, החיים נמשכים כרגיל? האם מקבלי ההחלטות שלנו, לא רק מגיפים את חלונותיהם האטומים אלא גם את ליבם? האם החלטנו להתאבד קולקטיבית, על-ידי מתן היתר לגדולים אשר ברוצחינו, לנהוג כפראי חיות, על כבישינו ולהרוג בנו, כאשר יחפוצו? התעוררו, הפשיעה בישראל על כל שלוחותיה, מרימה ראש!!!