"שמעון פרסומת" ו"יונייטד פרס"

דגם מייצג למארת התקשורת העויינת, ששליטתה המונופוליסטית על המוחות מרוקנת את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן, הוא הטיפול בשמעון פרס, כיום - הנשיא שמעון פרס, שהערכה והערצה מורעפים עליו מכל עבר. אפילו בפי חוגי הימין הקולניים ביותר אין שמץ של ביקורת – לא על הצד האפל של עברו ולא על התנהגותו כנשיא, המפירה את הכלל היסודי שעל הנשיא להימנע מפעילות פוליטית. ניתן לעובדות לדבר. בקיץ 2007, בתחילת הנשיאות של פרס, התבטא אולמרט במסיבת עיתונאים בעזות המצח האופיינית לו (מצוטט מ-Ynet): "ביקשתי מכבוד הנשיא שיהיה מעורב במקסימום נושאים.. כולל הנושאים המדיניים.. לא רק שהאפשרות הזו לא מרתיעה אותי, אלא היא מלהיבה אותי". ופרס נענה. יותר נכון, מעולם לא הייתה לו כוונה אחרת - וכפי שדיווח חגי סגל, התוודה על קברו הפתוח של אייבי נתן, לא פחות ולא יותר: "רגזנו עליו, למה.. הוא חוצה גבולות, מפר חוקים.. אבל אוי ואבוי אילו היה שומע בקולנו". רק לחגי סגל, שנדון על אותה הפרת חוק של שידור "פיראטי" לשישה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 30,000 שקל, הפריעו אי-השוויון בפני החוק ומעבר לכך דברי השבח המתריסים להפרת החוק מפי לא אחר מאשר נשיא המדינה, שכל משרתו הראוותנית והבזבזנית אינה קיימת אלא כדי להוות כביכול דוגמה מחנכת לעם. חגי סגל זעק את מחאתו ב'מקור ראשון'. מחוץ לעיתון הזה שתפוצתו מוגבלת, בכל מרחבי התקשורת – אף לא ציוץ. לפרס – מותר. אבל לא רק בעבר עסקינן. מי שרבין כינה אותו בזיכרונותיו "חתרן בלתי נלאה", הצדיק את הכינוי הזה עוד טרם הספיק לחמם את כיסאו הנשיאותי. אהרון קליין מדווח באתר האינטרנט World Net Daily.com ביום 17.8.07, שהנשיא הטרי פרס הכין בשקט תוכנית לפינוי והעברה לפלשתינים של 97% מהגדה המערבית (כלשונו) וגם ערים ערביות בתחום ישראל. את תוכניתו הגיש לראש ממשלת ישראל אולמרט ולעוזריו הראשיים של אבו מאזן. מי שקרא את ראיון הפרישה של אולמרט עם ברנע ושיפר בידיעות אחרונות ימצא בתוכנית ההרסנית וההתאבדותית שהאיש חשף – את טביעות אצבעותיו של פרס, הממשיך כל ימי נשיאותו להיות הרוח הרעה מאחורי הקלעים. אך זה עתה ניסה לפתות את הרב עובדיה יוסף לאמץ לש"ס את היוזמה הסעודית (נסיגה עד לקו הירוק, כולל ירושלים, פלוס החזרת והחדרת כל פליטי תש"ח, צאצאיהם, מחותניהם ויורשיהם לתוך שטח הקו הירוק). בכך צפצף הנשיא המופקר הזה פעמיים על כללי היסוד של עצם מוסד הנשיאות: פעל בזירה הפוליטית לקידום תוכנית מדינית קיצונית ושנויה במחלוקת ביותר, וגם התערב במומ הקואליציוני (חדשות מחלקה ראשונה מ-20.10.08). "איזה כיעור!" פרס לא השתנה במאום מאז ימי נעוריו כאשר משה שרת, שר חוץ וראש ממשלה, הזהיר מפניו בזיכרונותיו: בשנת 1955 כתב שרת, "יכולתי לספר כהנה וכהנה על תעלוליו ותרמיותיו כלפיי אני וכלפי אחרים", ובשנת 1957, לפני יובל שנים ושנה רשם ביומנו "תאוות הפרסום העצמי של שמעון פרס היא מהמפורסמות. הוא בונה את עצמו בלי הרף, במתכוון ובמחושב, ותוך התמדה שאינה נרתעת משום קושי, ע"י טיפוח קשרים אישיים עם עיתונים ועיתונאים... (דואג) לפרסום סיפורים וסקירות על עצמו ומתן בסתר של קצבאות מהכספים הסמויים שברשותו... אל אלוהים, איזה כיעור!" בקטע יותר ידוע ביומניו הוא הרחיק לכת וכתב, שאם יום יבוא ופרס יהיה לשר, הוא יקרע קריעה על המדינה לאות אבל. קרולין גליק, במאמר בג'רוזלם פוסט מ-11 ביוני 2007, חיברה לו "כתב אישום", שממנו אני תולש רק מבחר קטן:

• פרס ניסה לטרפד את כוונתו של בגין להפציץ את הכור האטומי העירקי וגרם לדחיית הפעולה, כמעט עד לרגע האחרון.

• פרס, כשר חוץ בממשלת רבין, חתר בשנת 1993 תחת מדיניות ראש ממשלתו, בשולחו שליחים לאוסלו מאחורי גבו לשאת ולתת עם ארגוני טרור.

• פרס הכשיר את הסנדק של הטרור המודרני, ערפאת, וחימש את צבא הטרור שלו, שרצח בעקבות זאת 1,500 ישראלים. מעבר לקורבנות האדם, גם השחית אימוץ אש"ף ע"י פרס את המערכת הפוליטית והמשפטית, את המטכ"ל, את התקשורת ואת התרבות הישראלית. פוליטיקאים שוחדו בגלוי לתמוך באוסלו. גנרלים (בדימ.) פתחו שותפויות עסקיות מכניסות עם בוסים צבאיים פלשתינים.

• התקשורת הישראלית השחיתה את הוויכוח הציבורי ע"י השתקה והשחרה של קולות האופוזיציה. מערכת החינוך הושחתה ע"י ספרי לימוד מקדמי "שלום", שהפכו את תולדות ישראל על פניהן והטילו ספק במוסריות ובחוקיות של הקמת המדינה.

• פרס שיתק את הסברת החוץ, כדי שלא יצטרך לומר שליהודים יש זכויות על הארץ הזאת. הוא לא רק וויתר לטרוריסטים על האדמה, אלא גם על האמת ההיסטורית שלנו, עד כדי הפיכת משרד החוץ לזרוע של יחסי ציבור לפת"ח.

אני מוסיף כאן, שתחנת 'קול פלשתין' של הרשות הפלשתינית ידועה כשופר להסתה מתועבת נגד ישראל. בין היתר שיבחה התחנה כ"גיבורים" וכ"שהידים" את רוצחי משפחת חתואל בגוש קטיף, אם עם עוברה וארבע ילדות, כולל וידוא הריגה מטווח אפס. התקשורת העויינת השתיקה את העובדה שפרס לא רק הקצה לתחנה הזאת תדרים של '"קול ישראל', אלא גם שנורר בעבורה מענקים שמנים אצל יהודי ניו-יורק. משחית התקשורת בחזרה לקרולין גליק: מרכז פרס לשלום העניק ב-1999 לדיפלומט הנורווגי העוין טרייה לארסן ולאשתו, שגרירת נורבגיה, תשלום במזומן של 100,000$, בעוד לארסן מכהן כחבר מועצת המנהלים של "מרכז פרס לשלום". העיתונאי והחוקר יואב יצחק ציטט חברים ממפלגת העבודה שטענו שהתשלום הזה היה kick back – שלמוני-גמול על התערבותו של לארסן למען הענקת פרס נובל לשלום לשמעון פרס. עד כאן קרוליין גליק. אפשר להוסיף על דבריה, שעד יומו האחרון של ערפאת הגן עליו פרס בחירוף נפש. היום, אחרון השמאלנים כבר יודע לאפיין את האיש כמרצח המונים וחלאת המין האנושי, אבל החיפוי השפל והמכוער שחיפה עליו פרס – עובר ללא הערה. פרס הוא גם האיש שדחף את שרון לחסל את הקיום היהודי ברצועת עזה. בהיכל התרבות בת"א, בחגיגת ה"יומולדת" המתוקשרת שארגן לעצמו עם כל "המי ומי" בתבל, כאשר אריאל שרון, ראש הממשלה, יושב לצידו, ביקש ממנו בנאומו כ"מתנת יום הולדת" רק דבר אחד: תן לי (כלומר לאויב הטרוריסטי הפלשתיני) את רצועת עזה! ובדצמבר 2003 ארגן אבי גיל, עושה דברו, כנס של מושכי חוטים בלשכתו של התעשיין דב לאוטמן. נכחו דן מרידור, עמי איילון, יעקוב פרי, דליה רבין, משה תאומים, טל זילברשטיין, דני רוטשילד. על סדר היום: איך מניעים את שרון לצאת במהלך יזום שיביא לראשונה לפירוק התנחלויות... פרס יכול לשים בכיסו הקטן את אהוד אולמרט בנהנתנות ראוותנית בחוג הסילון ובין שועי ארץ, בכל התכנסות בינלאומית אופנתית רמה ומתחת לכל מיקרופון רענן. ובכל זאת, אולמרט חטף וחוטף, ורק פרס נשאר מעל לכל ביקורת, באותה התקשורת שהוא מטפח זה למעלה מיובל שנים. אם התקשורת הישראלית מושחתת, אחד ממשחיתיה הגדולים הוא שמעון פרס. אי אפשר לעסוק בפרס מבלי להזכיר את "התרגיל המסריח". בעודו מכהן כשר מרכזי בממשלת שמיר, על-פי הסכם רוטציה, חתר תחת ראש הממשלה, ארגן לו מאחורי גבו פוטש בכנסת, גיבש רוב שהיה אמור להפיל אתו ולהמליך את עצמו תחתיו. המזימה סוכלה ברגע האחרון. בשנים האלה, 1990-91, ביצע פרס אחד מגדולי פשעיו המדיניים: הוא שבר עיקרון שכל המפלגות הציוניות שמרו עליו כל השנים, שאין מגייסים את הקול הפוליטי הערבי כדי להכריע מפלגת אחות ציונית. פרס, חסר המעצורים, הרחיק לכת עד כדי כך, שבערבו של יום בחירות אחד קרא לרוץ למסגדים, לקרוא מן הצריחים לציבור הערבי להצביע. והערבים כמובן גבו את המחיר, הם גובים אותו עד היום. את כהונתו כנשיא מנצל פרס ללא בושה לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו, הדומה כשתי טיפות מים לאג'נדה הפלשתינית. בקבלת פנים למשלחת האולימפיאדה לבייג'ין הזכיר מישהו את הדיכוי הסיני בטיבט. על כך הגיב פרס: גם לנו יש חסרונות, ההתנחלויות למשל! זה נקרא להיות נשיא "כל העם"... גם כשהוזמן לעיר אריאל לא שמר על לשונו. הנה משפט אחד, ומדקרות חרב בו: "שני העמים יחיו כאן כשכנים.. כל אחד כאזרח מדינתו". וזה נקרא שהנשיא מבטא את הקונצנזוס בעם... וכל זה עובר בשקט. אף מילה בכנסת, לא רחש בעיתונות, אף לא הגה במחנה הימין. מפני שהמידע השלילי על פרס אינו נגיש, צריך לחפש אחריו בנרות, כי התקשורת העויינת מחפה עליו. אצלה תמצאו עליו רק חנופה והתרפסות. ערב אנאפוליס, ב-2007, בראיון לעיתון יפני, הוא הבטיח שעוד לפני הוועידה הזאת תגובש מסגרת להסדר-קבע עם הפלשתינים, כאשר ברור שהמשמעות היא קץ הקיום היהודי ביהודה, שומרון וירושלים העתיקה. מי שם אותו לקדם בעולם דעה, שרוב העם מתנגד לה? וויצמן נכשל ואולץ להתפטר מן הנשיאות בגלל חשד שחיתות כספית. משה קצב הסתבך בחשד שחיתות מינית. בשתי הפרשיות שיחקה התקשורת תפקיד מכריע. פרס שקוע עד צוואר בהשחתה פוליטית, אך לו לא יקרה מאומה, מפני שתקשורת מושחתת ומגוייסת מחפה עליו. רק לאחרונה הרשה לעצמו פרס לשים רגל, בפומבי, לכל המדיניות האירנית הישראלית. העיתון "ישראל שלנו" מ-9.8.08 מדווח שפרס, בראיון ל"סאנדי טיימס" האנגלי, פסל את האופציה הצבאית, בניגוד לקו הרשמי שנקט כל ישראלי בתפקיד של אחריות - פוליטיקאים כאנשי צבא, מראש הממשלה ומטה. יתר על כן, פרס הכריז כי לא רק שאירן אינה "אויב" לישראל, אלא אפילו פיתוח נשק גרעיני על ידה אינו מהווה בעיה, כמו שנשק גרעיני בידי שווייץ לא היה נחשב כבעיה (!). נשאר רק האיש אחמדינג'אד, אבל גם נגדו, כשבידו הפצצה, לפי פרס ישראל לא תצא למלחמה: יש לה תמיד "אפשרות אחרת". מי הסמיך את פרס להפוך את בית הנשיא למשרד ראש הממשלה ומשרד חוץ גם יחד ולנהל מתוכו מדיניות עצמאית הנוגדת ומטרפדת את המדיניות הרשמית? מי שמחפש את שיא החוצפה, שיא מצח-אשה-זונה, ימצא אותו באירוע שנתקיים במשכן נשיאי ישראל ביום כט' בסיוון תשס"ח, כאשר פרס לא התבייש להעניק לרב צבי רימון מאלון שבות את "פרס אות הנשיא להתנדבות", ועל מה? על תרומתו כיו"ר עמותה בשם "תעסוקטיף", שתפקידה למצוא עבודה ופרנסה לפליטים העקורים והמגורשים של... פרס. ואיש לא שאל אותו : הגרשת וגם פרסת? כמה ישראלים נותרו מן הימים בהם חשף משה שרת את אופיו של פרס? מי זוכר את "התרגיל המסריח" שמלפני 18 שנה? דור חדש צמח, "שלא ידע את שמעון", דור שהתקשורת שלו רק קושרת "לצעיר הנצחי" כתרי כבוד, שרה לו שירי הלל ומעלימה מן הציבור שימוש לרעה פוליטי, מופקר ופורק עול, במשרתו שבכל מהותה היא אמורה להיות דווקא על-פוליטית. כשישראל עוד הייתה צעירה, קראו לו "שמעון פרסומת" ו"יונייטד פרס", והאיש אכן מגלם את תמצית הסכנה הטמונה בתקשורת העויינת והחד-צדדית, מוטה פוליטית ומגוייסת לעבודה זרה, עתים עבודת האויב בעצמו. כל מה שרע בתקשורת העויינת – רע בשמעון פרס. וכל מה שרע בשמעון פרס – רע בתקשורת העויינת.