מצבם הכלכלי של חולים במחלות נפש כפוף במידה רבה להחלטות של הרגולטור והמצב המשפטי בישראל. במקרים רבים נדרשים החולים לסיוע חקיקתי על-מנת לשמור על זכויותיהם הבסיסיות לכבוד ולשמירה על רמת חיים נורמאלית.
לעיתים, מצבם הבריאותי של אוכלוסיה זו אינו מאפשר לה להילחם על זכויותיהם אלו בחברה הישראלית הדורסנית ולכן החקיקה בנושא מקבלת משנה תוקף.
החוק הישראלי מגן על זכויותיהם של חולי הנפש בנושאים שונים, כגון זכותו של החולה לקבל מידע רפואי על מצבו, הסדרת זכויותיו בנושא הטיפול בו וכמו-כן קובע החוק גם הטבות כספיות לאוכלוסיה זו, כגון הנחות אל מול משרדי הממשלה והרשויות המקומיות.
חולים רבים אינם מודעים לזכיותיהם המוקנות להם מתוקף החוק ולפיכך, אינם דורשים את המגיע להם וכפועל יוצא, אינם זוכים להטבות. המשמעות הינה שכוונת המחוקק אינה מתממשת והסיוע המיוחל אינו יוצא אל הפועל.
אחת ההתמודדויות הקשות של חולי הנפש הינה שכירת דירת מגורים. לפיכך נקבע בתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) התשנ"ג 1993, כי נכים הזכאית לקצבת חודשית מהמוסד לביטוח לאומי ושדרגת כושר השתכרותו היא בשיעור 75% ומעלה, זכאי להנחה מארנונה בגובה מרבי של 80%.
נכי נפש, זכאים גם הם להנחות אלו בהתאם להגדרות החוק ואכן מקבלים אותה בבתיהם. לא כך המצב באשר לחולי נפש המופנים לדיור מוגן. בעלי הנכסים ממאנים להשכיר את נכסיהם ישירות לחולי הנפש, אלא מעוניינים בגוף ביניים, קרי הגוף המטפל, אשר ישכור את הנכסים הללו ויאפשר לאותם חולים לגור בהם.
כתוצאה ממהלך זה, אותם חולים אינם נחשבים כמחזיקי הנכס ולכן הרשויות המקומיות אינן מתירות להם לקבל את ההנחה המגיעה להם.
בהצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), אותה הציע חבר הכנסת צחי הנגבי, מוצע כי נכי נפש המתגוררים בדיור בהתאם לחוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס- 2000, יהיו זכאים להנחה בארנונה גם במצב בו הם אינם שוכרי הדירה באופן ישיר ונעזרים בגורמי ביניים.
ברור כי מבחינה מהותית, החולה זה שמתגורר בנכס והוצאות הארנונה יוצאות מכיסו הוא. המצב החדש יאפשר להגשים את כוונת המחוקק והיא הקלה על נכי הנפש בהוצאותיהם החודשיות ובכך לעזור ולתמוך בשיקומם.
