חודש החגים כבר לקראת סופו ואנחנו חוזרים לימי השיגרה הנראים לכאורה אפורים לגמרי. בחגים, מי שמצליח להתכונן היטב לקראת החג, כל חג, עשוי לזכות לחוויות רוחניות נעלות. בהכנה מתאימה הוא מכשיר את עצמו להיות כלי לקליטת אותן המשכות רוחניות עליונות היורדות אלינו בחג, ואז הוא עשוי לחוות את מלוא עוצמת הקדושה של החג. אלא שלכל חג יש מוצאי חג, והשאלה היא מהו היחס בין החג לבין הימים שלאחריו. האם לאחר ההתעלות שחווינו בחג, מי שחווה, יש עוד משהו, או שמא מתחילים לרדת חלילה?
לכאורה, לאחר ההתעלות הרוחנית שחווים בסדרת החגים של החודש השביעי - רק טבעי שתבוא נפילה, שהרי יוצאים מן הימים החגיגיים אל הימים האפורים של מהלך השנה הרגיל. החג האחרון בסידרה, שמחת תורה, הוא גם שיאם של החגים הן בעוצמת השמחה שחווים בו והן מכח העובדה שבו ביום נקלטות בנפשנו כל ההמשכות של האורות העליונים שזכינו להתחבר אליהם מראש השנה ואילך, דרך עשרת ימי תשובה, יום כיפור וסוכות. כאילו כולם היו רק הכנה לדבר האמיתי, לשמחת תורה. לצאת מיום כזה הישר אל ימי השיגרה, זה נראה כמעט כמו התעללות. אומנם קבעו לנו 'איסרו חג' כיום מעבר בין החג לבין ימי החול, אבל גם איסרו חג הוא יום של חול ולכל היותר זה דומה להילת האור שנשארת כמה שניות לאחר שמכבים זרקור ענק. אומנם עדיין לא חושך מוחלט, אבל זה כבר לא האור. וגם ההילה דועכת במהירות והחושך מתגבר ומשתלט.
לכאורה, זהו ההסתר שדיברנו עליו בשבועות האחרוונים, הסתר שתכליתו היא הגילוי שבא בעקבותיו. וכמו שהסברנו שם, הגילוי אמור לבוא כתוצאה ממאמצים שלנו לחשוף את העובדה שמדובר בהסתר, ולא בהעדר חלילה. בחגים בכלל ובסוכות ושמחת תורה בפרט, אין ולא היה שום הסתר פנים. כל מי שרצה והתכונן לכך, חווה את הקדושה במלוא העוצמה שהיה מוכן לספוג. אבל אחרי החגים, ובחורף בפרט, אנחנו עלולים להרגיש בחסרון האור, מצב של הסתר פנים. אז קודם כל כנ"ל - חשוב לזכור שלא מדובר בהעדר אור, אלא רק בהסתר. וההסתר עצמו הוא לצורך הגילוי הבא כתוצאה ממאמצינו לחשוף את האור. זה כמו שאבא משחק עם בנו במחבואים, כתוב בחסידות. הבן אמור לדעת שזהו משחק ולא להרפות מחיפושיו עד אשר ימצא את אביו.
וכמובן, התורה ציידה אותנו בכל הכלים הדרושים לגלות את האבא שמסתתר כדי שנתאמץ לגלות אותו, והכלי המרכזי הוא התבוננות בפרשת השבוע, שמיד אחרי החגים היא הפרשה הראשונה בתורה, פרשת בְּרֵאשִׁית. שמה של הפרשה והעובדה שהיא הראשונה בתורה - מלמדים אותנו אל נכון, כי לאחר שהגענו לשיא הגילויים בשמחת תורה - לא רק שאסור לנו לנוח על זרי הדפנה של החוויות שחווינו, לא רק שחלילה לנו מליפול מן המדרגה אליה זכינו להגיע עת השתתפנו בשמחתה של התורה, עוד זאת - עלינו להתחיל מבראשית. כאשר הפעם, נקודת המוצא שלנו היא אותה מדרגה נעלית שאליה הגענו בחגים בכלל ובשמחת תורה בפרט.
השנה היא שנת תשס"ט וכדרכם של יהודים המודעים לכוחה של המחשבה, נוהגים לתת סימנים לטובה בשמה של השנה. שמעתי שנתנו לשנה זו סימן בראשי תיבות, תהא שנת סימן טוב. אבל לענ"ד, כבר היו לנו סימנים טובים די והותר. הגיע הזמן שיהיה כבר סוף טוב, וזהו הסימן המתאים לשנת תשס"ט, תהא שנת סוף טוב. וכמובן, הסוף המבוקש הוא סוף ההעלם הכפול שבו אנו חיים. שלא רק שיש הסתר פנים, אלא שההסתר עצמו מוסתר עד שחושבים שזהו המצב הנכון והרצוי. וכאמור, הדרך להגיע לסוף הטוב היא להתבונן היטב בפרשת השבוע בכלל, ובפרשה הראשונה בתורה בפרט.
עצם המודעות לעובדה ש-בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ, (רש"י) ומה טעם פתח בִּבְּרֵאשִׁית - משום (תהלים קי"א) כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם. שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. המודעות הזאת, רב כוחה להקנות לנו את הביטחון המוחלט במי שברא את השמים ואת הארץ, שאכן יוביל אותנו אל אותו סוף טוב בו העולם לא יעלים עוד על האלוקות המהווה אותו וגם אותנו.
הבריאה מתחדשת תמיד דומה כי אם נרצה להבין באמת את המסר של פרשת השבוע לאור (או לחושך) המציאות הגלויה של חיינו, עלינו להתבונן בפרק מ"ב בישעיהו, שנקבע כהפטרה לפרשה שלנו. ברוב הקהילות מתחילים לקרוא מהפסוק החמישי בפרק: כֹּה-אָמַר הָאֵל ה', בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ, וְצֶאֱצָאֶיהָ; נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ. ההקשר לפרשת בראשית ברור והפניה של הנביא היא אלינו, אל אלה השוכחים כי הבריאה היא פעולה נמשכת, היא לא משהו שנסתיים בששת ימי בראשית. שוכחים שה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, הכל בהווה, לא רק בעבר. וכאמור, גם עצם החיים הפרטיים של כל אחד מאתנו, הם מתנה המתחדשת בכל רגע מאת הבורא יתברך.
לעם ישראל יש שליחות בעולם, מזכיר לנו הנביא בשליחותו של ה' יתברך. השליחות היא: [ז] לִפְקֹחַ, עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ. ואף אחד שלא יטען שאין לו יכולת למלא את השליחות. כי מי שהגדיר את השליחות וקבע מי יהיו השלוחים, גם נתן להם/לנו את הכוחות הדרושים לצורך מילוי השליחות, כאמור בפסוק הקודם: [ו] אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם--לְאוֹר גּוֹיִם. אבל מהי בדיוק הגדרת השליחות, מה זה לִפְקֹחַ, עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ? ובכן בעבר עמדנו על כך שעצם קיומנו, העובדה שאנחנו ממשיכים להתקיים כעם למרות כל הניסיונות להשמידנו, מהווה עדות לכל באי עולם כי ה' הוא האלוקים וכי הוא שולט בארץ כמו בשמים.
לא תמיד אנחנו מודעים לתפקידנו זה ולכן גם לא ממלאים אותו כראוי, ועל כך מדבר אלינו הנביא, להזכיר לנו את תפקידנו/שליחותנו בעולם. והוא מוסיף ומדגיש שלא יעזור לנו אם ננסה להתחמק ממילוי התפקיד, כי הקב"ה אינו מתכוון לוותר על מילוי השליחות הזאת שהטיל עלינו: [ח] אֲנִי ה', הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא-אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים. אנחנו יכולים לאמץ לעצמנו כל מיני תחליפים, כל מיני תפקידים חשובים שנבדה מלבנו, כגון לחתור לשלום עם השכנים וכולי, ובלבד שלא לעשות את השליחות שהוטלה עלינו. אבל זה לא יעזור, כי כאמור, הקב"ה אינו מוכן להסתפק בתחליפים אפילו אם בעינינו הם מוצאים חן מאוד.
ושלא נטעה לחשוב כאילו התחולל בעולם איזה שינוי מהותי שחייב שינוי ביחס אל דברי התורה והנביאים חלילה. כל הנבואות הראשונות, אלה שהתייחסו לתקופות קודמות - כבר נתקיימו. ומה שעדיין לא התקיים - גם הוא יתקיים בקרוב ממש: [ט] הָרִאשֹׁנוֹת, הִנֵּה-בָאוּ; וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד, בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם. והתועלת של הודעה מראש, של נבואה על העתיד, ברורה; שאף אחד לא יוכל לטעון 'לא ידעתי'. כי כמו שנתקיימו הנבואות הראשונות - כך גם יתקיימו הנבואות האחרונות, אלה המתייחסות אל העתיד. גם אסור לחשוב שמדובר בעתיד רחוק כלשהו. להיפך, צריכים לחשוב, ואף להיות בטוחים, שמדובר בעתיד קרוב מאוד. ליתר דיוק, מיד ממש.
ומה צפוי באותו עתיד קרוב מאוד? הנה: [י] שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ, אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם. [יא] יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו, חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר; יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע, מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ. [יב] יָשִׂימוּ לַה', כָּבוֹד; וּתְהִלָּתוֹ, בָּאִיִּים יַגִּידוּ. [יג] ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה; יָרִיעַ, אַף-יַצְרִיחַ--עַל-אֹיְבָיו, יִתְגַּבָּר. אמרנו שבמרבית הקהילות מתחילים לקרוא את ההפטרה מפסוק ה' בפרק מ"ב, ואז צריכים להתאמץ קצת יותר כדי להבין על איזו תקופה מדבר הנביא בהתייחסו אל העתיד. אבל יש גם מי שמתחילים מפסוק א', ומשם ברור שהנביא מדבר על המלך המשיח ופעולותיו בעולם. הוא יחתור אומנם לשלום עולמי, אבל כזה המבוסס על כפיפות להוראותיו של מי שברא את העולם.
המלך המשיח יקרא לכל העולם לשיר לכבוד ה', שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, ומתוך זה יתבטל האגו הגורם לכל המלחמות בעולם. יָשִׂימוּ לַה' כָּבוֹד ולא יתעסקו עוד בכבוד של עצמם, ממילא יחיו בשלום עם עצמם ועם כל הסובב. אבל עלולים להיות גם כאלה שיתנגדו לדרכו כי יתקשו לוותר על האגו ועל תאוות השלטון המניעה אותם. אם ינסו להפריע לפעולותיו של המלך המשיח, לא תהיה ברירה אלא להלחם בהם, ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה. כאמור, תמיד צריכים לחשוב שהנבואה לעתיד תתקיים מיד ממש, אבל כעת אפשר כבר להיות בטוחים שאנחנו קרובים לסוף הטוב. פשוט אין ברירה. כי הגענו לתחתית החבית וכבר לא נותר מה לגרד שם. כעת כבר לא נותרה ברירה לרבונו של עולם כביכול, אלא לגאול אותנו גאולה שלמה ומיד ממש.