בשורת אירועים שאירעו בשבועות האחרונים, התחלחלנו לנוכח מה שנראה כדריסה חוזרת ונשנית של הערכים ההומניים ה"מובנים מאליהם". התופעה הבלתי נסלחת של נהיגה בלתי אחראית (לפרקים תחת השפעת סמים ואלכוהול), של נהיגה אלימה ובריונית - ההופכת כל אחד מאיתנו לבן ערובה ולמטרה ב"רולטה רוסית" אכזרית - היא בלתי נתפסת ואסור שתתקבל על ידינו בשאננות. דריסת הולכי רגל ובריחה מזירת האירוע מבלי להושיט עזרה, היא גם דריסת החוק ודריסת הערכים האנושיים הבסיסיים ביותר, המהווים מסד לכל חברה אנושית מתוקנת.
העשבים הבאושים הללו לא צמחו בחלל ריק. הם נבטו, צמחו וגדלו, לצערנו, בחברה שמסתמן כאילו איבדה מצפן מוסרי. אובדן דרך ערכי, עמוק ויסודי, מאיים על אושיות החברה הישראלית. על עובדה זו כמעט כולנו מסכימים, אך למרבה הצער, ההתייחסות לכך היא כאל גזירה משמים, כעובדה טבעית כדוגמת מזג האוויר. וכאן טמונה הסכנה הגדולה.
אפשר לבכות את מצבנו ולתור את הגורמים האשמים, אך אין בכך כל תועלת. במקום זאת - יש להעמיד את הקניית ערכי האנושיות (הומניזם) בראש סדר העדיפויות הלאומי. מתברר, לדאבון לב, כי לערכים ה"טבעיים" הללו, "המובנים מאליהם" לכל בר דעת, צריך לחנך.
על תוכנית הליבה של מערכת החינוך, להעמיד בראש סולם העדיפות את החינוך לאנושיות, לאהבת אדם וכבוד לחיי אדם. הערכים התועלתיים המגולמים במרוץ לתעודת הבגרות ולהישגיות, עמעמו והדחיקו, לצערנו, את המסר העיקרי, החשוב והיסודי מכול-של החינוך - להיות אדם.
בחינת הצלחתו ותיוגו של בית הספר התיכון, בעיקר על-פי מדד הזכאים לבגרות, כמוהו כירייה לעצמנו ברגל, כגול עצמי חברתי.
בשטף הרצון הפרטי והקולקטיבי (הלגיטימי, יש לומר) למימוש עצמי והצלחה, להתפתחות מתקדמת וטכנולוגית, למדע - השארנו מאחור את הערכים האנושיים הבסיסיים ביותר של אחריות אישית וערבות הדדית, כבוד הדדי, יושר, הגינות ומוסר. זהו המסד עליו נבנית חברה מתוקנת, עליו נשענים המדע, הספורט, התרבות השלטונית, וכל פן אחר בחיינו.
את תוצאות ה"פספוס" הזה אנחנו חווים מדי יום באלימות הגואה בחברה הישראלית (וגם, לצערנו, בבתי הספר), במגרשי הספורט, בכביש ובכל נדבכי חיינו. האלימות והבריונות גובות קורבנות חפים מפשע מדי יום ביומו.
יאמרו הציניקנים, או שמא המתחסדים: "התפוח אינו נופל רחוק מהעץ". ילדים סופגים בבתיהם ובמשפחותיהם (ולא בבתי הספר), את ערכי התרבות והערכים האנושיים החיוביים, כמו גם את הקלוקלים. טענה זו מסירה מבתי הספר וממערכת החינוך כל אחריות ל"מדד האלימות" בחברה. היא מבטאת השקפה של בריחה מאחריות ותסמונת "הראש הקטן".
דווקא במקום שהסמכות ההורית נחלשת (בשל אינספור גורמים כגון: אי הצבת גבולות לילדים, מרוץ הקריירה של ההורים וצמצום שעות האיכות הורה -ילד, הגידול בפער החברתי והכלכלי ועוד) חייבים להשתנות סדרי העדיפויות החינוכיים הלאומיים. על בית הספר לתפקד, בראש ובראשונה, כבית חינוך הומניסטי ולא "לברוח" מאחריותו לעיצוב דמותו של הדור הבא.
משרד החינוך, האמון על תפקיד זה ברמה הלאומית, חייב לערוך חשיבה יסודית, מעמיקה, שתכלול בחינת הרלוונטיות והחשיבות של התכנים הערכיים הניתנים כיום לתלמידי ישראל. באיזו מידה הם עונים על צרכי החברה העכשוויים וכיצד הם מקדמים את שיפור איכות החיים השלטונית, החברתית והאנושית שבה. תהליך כזה דורש אומץ, משום שהוא מחייב שינוי סדרי עדיפויות. זהו תהליך רפלקטיבי שתוצאותיו עשויות לקבוע את דמותה של החברה הישראלית לדורות. אולם זהו גם האתגר החשוב ביותר- איתו צריך החינוך בישראל להתמודד בימים אלו.
כפועל יוצא מכך, חייבת להיבנות תוכנית לאומית של חינוך הומניסטי מגיל הרך ועד לבית הספר התיכון, תוך הקצאת משאבים לכך. שעת החינוך השבועית הניתנת כיום לתלמידי התיכון, אינה יכולה לתת מענה הולם לצורך הדחוף בהטמעת ערכי יסוד הומניסטיים בדור הבא.
תגבור המשטרה באלפי שוטרים נוספים, כמו גם החמרת הענישה כלפי תופעות אלימות ובריונות- לא יעצרו את ההתדרדרות הערכית החברתית. לכך נדרש תהליך חינוכי עמוק ויסודי שחייב להתחיל עכשיו.
