זה כמה עשורים מתבסמים "פעילי החברה האזרחית" בניחוחות "האחווה האזרחית", ומתגאים בפעילויותיהם של העמותות והארגונים הבלתי ממשלתיים (NGO'S). פריסת ה-NGO'S במרחב הארץ ישראלי מרשימה במיוחד ומאוחדת תחת מטרות לא פחות מרשימות, דוגמת "מדינת כל אזרחיה" ו"שתי מדינות לשני עמים". מרבית פעילי הארגונים הללו מציגים עצמם כמתנדבים נטולי אינטרסים אישיים, צדיקים, המקדישים את חייהם לשיפור מצבה הרעוע של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, תוך קידום "סדר יום אזרחי שוויוני" וצמצום הקיפוח שממנו סובלים לכאורה אזרחי ישראל הערבים.
אך מאחורי המלל הנשגב והבעת הדאגה העמוקה לגורל הדמוקרטיה בישראל, עומדים אינטרסים חיצוניים המסכנים את המשך קיומו של המפעל הציוני. למעשה, הארגונים החוץ-ממשלתיים הם הזרוע המבצעת שלהם במדינת ישראל.
כך למשל, מי שעקב אחר מאבקה של הגברת ויקי כנפו להגדלת הקִצבה לאמהות החד-הוריות בקיץ 2003, יכול היה להבחין בבחישה מאחורי הקלעים של הארגונים 'שתי"ל' ו'ידיד'. היום כבר ידוע שארגונים אלה, המציגים עצמם כבלתי פוליטיים ובלתי ממשלתיים, כמו גם מסגרת הגג שלהם – 'הקרן החדשה לישראל', ממומנים בסכומי עתק על-ידי גורמים אינטרסנטיים זרים, ובראשם האיחוד האירופי וממשלות אירופיות.
האידיאולוגיה של תיקון עולם משמשת לגורמים אלה הסוואה לרעיון של מעבר ממדינות לאום ומחברות לאומיות לקהילות אזוריות, המנוהלות על-ידי מסגרות טראנס-לאומיות. לא פלא אפוא שגורמים אלה מעוניינים ליצור כאן את התחושה, כי ממשלות ישראל אינן מסוגלות לתפקד.
כנפו, ביילין וקארטר כזכור, ממשלת ישראל נענתה בשעתה למרבית התביעות של ויקי כנפו וחברותיה. אולם מכיוון של'שתי"ל' לא היה עניין מיוחד בפירוק מאהל המחאה של האמהות החד-הוריות שהוקם בסמוך למשרדי הממשלה בירושלים, הרי שלאחר עזיבת כנפו את המקום, נותרה שם קבוצת נשים חד-הוריות ירושלמיות שדרשה את "החרפת המאבק".
כשכר על מאמציה לקיים את המשבר המדומה קיבלה ויקי כנפו כרטיס טיסה לז'נבה וזכות השתתפות בדיונים על יוזמת ז'נבה. אמו של אסיר בעל עבר פלילי עשיר בהתפרצויות, גניבות, אלימות וסמים, שמאוחר יותר הצטלמה בעירום לאתר אינטרנט פורנוגרפי, הפכה בן-לילה למומחית לפתרון סכסוכים בין מדינות, והצטלמה למזכרת עם יוסי ביילין ועם ג'ימי קארטר.
לפני כמה חודשים ניגש אלי מכר מבית הלוחם בירושלים. "אני חייב לדבר איתך", אמר הבחור החביב. "אנחנו מארגנים קבוצת נכי צה"ל שתיפגש עם קבוצת נכים מארגונים ברשות הפלשתינית, והייתי רוצה שתצטרף ליוזמה". חייכתי לתומי ושאלתי: "מי עומד מאחורי היוזמה?" "אני", השיב לי אותו מכר וחיוך גאה נמתח על שפתיו. נראה קצת מוזר, שכן הבחור לא נראה לי בעל הממון הדרוש להוצאת קבוצה של נכי צה"ל ונכי פעילות בארגוני טרור לסיבוב מתוקשר באירופה. כששאלתי אותו מי עומד מאחוריו, הוא ענה: "היוזמה היא שלי, אבל המימון והסיוע מגיעים מארגון בשם
IPCRI (מרכז ישראל-פלשתין למחקר ומידע)".
עכשיו התמונה התבהרה: היוזמה "הפרטית" ממומנת על-ידי ארגון "בלתי ממשלתי" פחות מוכר יחסית, שבראשו אישים כמו גרשון בסקין (מנהל IPCRI) ואלון ליאל (מנכ"ל משרד החוץ בשנים 2001-2000), הממומן בידי כמה ממשלות אירופיות וארגונים בינלאומיים המסונפים לנציבות האירופית ולמדינות התורמות. "אני לא יכול להצטרף ליוזמה הזאת", אמרתי בנימוס, ונפרדנו לשלום. משיחות שקיימתי לאחר מכן עם חברי נכי צה"ל שנסעו, חלקם אנשי המחנה הציוני וחלקם אנשי שמאל, התרשמתי שרובם הגדול הצטרפו בעיקר בזכות המימון המלא של הטיול באירופה. ובכל זאת, הכסף הרב המוזרם למימון יוזמות כאילו-פרטיות כאלה, קונה תמיכה של אנשים המשמשים פיונים על לוח השחמט של האיחוד ונספחיו, מבלי שהם מודעים לכך.
לאחרונה נודע כי הארגון הפרו-איסלאמי "אנרכיסטים נגד הגדר", קיבל פרס כספי נדיב מממשלת גרמניה. כלומר, אותה ממשלת גרמניה שבראשה עומדת אנגלה מרקל, אשר בביקורה כאן הכבירה מילים על "זכות ההגנה של ישראל", מממנת פעילות של ארגון המוצג כאנרכיסטי, אך פועל למניעת זכות ההגנה ממדינת ישראל.
קולוניאליזם אירופי מתחדש האמת המסתתרת מאחורי האידיאולוגיות המוצהרות של הארגונים הבלתי ממשלתיים היא שמרביתם נהנים ממימון של ממשלות זרות. הדאגה לנוכח "הבעיות החברתיות" בישראל מתבררת כאמצעי ציני לרכישת תמיכה ציבורית המתועלת בסופו של דבר לשני אפיקים עיקריים: דרישה להזרמת כספים נוספים שיאפשרו רכישת תומכים נוספים, אמיתיים או מדומים, והגברת הפעילות החתרנית של אותם הארגונים, תוך הרחבת קשת התחומים שבהם הם עוסקים וקהלי היעד שלהם.
על-פי מידע שאוספים גורמים פרטיים וארגונים כגון
NGO Monitor – האיחוד האירופי וגורמים דוגמת קרן פורד ו"מרכז קארטר" (שחלק גדול מהמימון שלו מקורו במדינות ערב), הצליחו לפרוס רשת של ארגונים עתירי ממון ורבי פעלים לאורכה ולרחבה של הארץ, במסווה של דאגה לפרט ולחברה בישראל. בנוסף לעובדה שמאחורי מטרותיהם המוצהרות עומדות מטרות מוסוות, יש לזכור שאיש מפעיליהם לא נבחר על-ידי הציבור, ושפעולותיהם ומקורות המימון שלהם נעדרי שקיפות. ובכל זאת, רבים מהם מעורבים בהליכים ציבוריים פנימיים בארץ, בחסות מפלגות השמאל. כך, הם פועלים למעשה כזרוע הביצועית של הקולוניאליזם האירופי המתחדש, הרואה בישראל היהודית והציונית מכשול להגשמת עקרונותיו של "הסדר העולמי החדש" באזור. בעוד שהרעיון הדמוקרטי עיקרו הוא הכרעה על-פי רצון העם, רואים ארגונים אלה בעם ישות פרימיטיבית, שאותה יש לחנך לקבלת היעדים והערכים של ההתגבשות העולמית החדשה.
הרשת הסמויה הזאת מהווה בעיה לכל ממשלה שתעלה בישראל: השפעתה חוצה גבולות פוליטיים מוכרים והיא קשה לזיהוי. לכן, המלצתו החוזרת של יוסי ביילין (והמלצה דומה של ח"כ ליברמן) להצטרפות ישראל לאיחוד האירופי, טומנת סכנה מיוחדת מבחינת "פיחות הדמוקרטיה". כיוון שכל הממשלות הנבחרות במדינות החברות באיחוד האירופי כפופות להחלטותיה של נציבות האיחוד, שהיא גוף ממונה ובלתי נבחר וממילא בלתי דמוקרטי – עלולה ישראל, כחברה באיחוד האירופי, למצוא את עצמה אנוסה לקיים הוראות של גוף אשר מרבית חבריו אינם "חברי התנועה הציונית" בלשון המעטה.
במצב זה צריכה ממשלת ישראל, כל ממשלה שתקום בה, להחליט אם להגשים את רצון הריבון – הוא העם, ואת הדמוקרטיה, או להגשים את רצון האימפריה המבקשת כנראה להפוך אותנו לפרובינציה לבנטינית שלה.
