סיפורם הקצר של קין והבל הכולל כמה פסוקים בלבד, הוא גם הסיפור שמסיים את עידן גן העדן. אם בסיפורם של חוה ואדם הגירוש מגן העדן הוא פיזי, בסיפור קין והבל - שהוא גם סיפור הרצח הראשון - מופרת ההרמוניה עצמה ומובהר כי גן עדן כבר לא הולך להיות פה. הסיפור נפתח כשגם קין וגם הבל מביאים מנחה לאל; האל שועה למנחה של הבל ודוחה את זו של קין. הסיבה להעדפה אינה נאמרת. ידוע שככלל, לסיפורי המקרא יש תמיד העדפה לבן הצעיר. חז"ל ניסו מצאו רמז בכתוב "...ויביא קין מפרי האדמה... והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" ואולי הסיבה לא ניתנת כי כמו בכל העדפה הצד הדחוי, במקרה הזה קין, חווה אותה כשרירותית.
פגיעתו של קין קשה. הכעס והזעם מפנים את עצמם להבל המועדף, שכשלעצמו אינו אשם בהעדפתו. האל היודע על תחושותיו של קיין ועל הנרקם בלבו, נגלה אליו ואומר: "... למה חרה לך ולמה נפלו פניך: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל-בו". האל מנסה לעודד את קין שעדיין נתונה לו האפשרות לשפר את מעמדו "הלא אם תיטיב שאת", כלומר הדברים אינם סגורים; כשלון אחד עדיין אינו סוף פסוק. האל מעודד את קין, שחווה את רגשותיו כחזקים ממנו, ואומר לו שיש לו את הכוחות לגבור על הזעם ולמנוע את ההתרחשות הקטלנית "...ואתה תמשל בו".
בעידוד של האל טמונה גם אזהרה: אני הבורא שלך ובראתי אותך עם יכולת שליטה עצמית ובגלל שבראתי אותך עם יכולת שליטה עצמית, אני יכול גם להעניש אותך אם תעשה את המעשה האסור, כי אני יודע שהייתה לך אפשרות בחירה.
קין לא שועה לאזהרה. הוא בוחר שלא להביט לתוכו ומכאן הדרך להפיכתו לרוצח קצרה. כל רוצח הוא בסופו של דבר מישהו שבחר שלא להביט לתוך עצמו.
בספרו 'ראשית – פעמים ראשונות בתנ"ך' מנסה מאיר שלו, לקבוע את עיקרון המילה המנחה. על-פי המודל הזה, מאחר שהעולם נברא במילה, הרי ששום מעשה או רגש אינו קיים עד שהביטוי המילולי שלו מוזכר לראשונה בתנ"ך. בסיפור קין והבל מופיעה ההעדפה הראשונה ומביאה להופעת הרצח הראשון. הרצח הראשון קודם להופעת המיתה הטבעית. בנוסף הרצח הראשון הוא גם רצח אח. אולי זו דרכו של המקרא להגיד לנו שכל רצח הוא למעשה רצח של אח.
מעשה הרצח עצמו מרוכז במשפט אחד: "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין את הבל אחיו ויהרגהו".
המשפט בנוי באופן לא ברור תחבירית, כאילו נכנס משפט בתוך משפט. לא ידוע מה אומר קין להבל ומה קורה בין רגע האמירה לבין הרגע בו שניהם מוצאים את עצמם בשדה. יתכן שזו דרכו של המקרא לאמר לנו כי ממילא אין לכך חשיבות. הסיבה האמיתית לרצח היא ההעדפה שבתחילת הפרשה, וכל סיבה אחרת היא רק התירוץ שקין מספק לעצמו.
המדרש בבראשית רבא, בפרק כ"ב מנסה להסביר לנו על מה נסב הסכסוך. ר' סימון מספק פירוש סוציאליסטי, שמנסה להראות את האבסורד שבחלוקת הרכוש. לפי ר' סימון, זה לקח את כל הקרקעות וזה לקח את כל המטלטלין. אמר לו זה פשוט את בגדייך, שהינם מטלטלין ולכן שלי. אמר לו זה אל תעמוד על הקרקע שלי.
לעומתו ר' לוי טוען שמדובר היה בסכסוך דתי – הם חילקו ביניהם את הקרקעות והתחילו לריב בחצר מי יהיה בית המקדש ואילו רבי יהודה ברבי קובע כי שני האחים רבו למי תהיה תאומתו של הבל, שהייתה דומה בכל לחוה אמנו.
ניתן לראות בשלושת הוורסיות השונות, גרסה אחת, הבאה לאמר שכל הסכסוכים האנושיים יסובו מעתה על רכוש, כבוד ואהבה. לעיתונאי אראל סג"ל יש דרך מעניינת לאחד בין הפרשנויות השונות, לפיה כשאתה רואה מחלוקת שנסובה על רכוש או בחלקו של מי יבנה בית המקדש, חפש מאחורי הקלעים את חוה.
לאחר המעשה הטראגי נגלה האל לקין ושואל אותו "אי הבל אחיך?", קין מתמם: "השומר אחי אנוכי?". תשובתו הזועמת של האל לקין לא מאחרת להגיע "כל דמי אחיך צועקים אלי מהאדמה". יש האומרים שהסיבה למעבר לדיבור בלשון ריבוי "דמי אחיך" באה ללמד על כך שברצח הבל, כמו בכל רצח, לא ניטלים רק חיי הקורבן אלא גם חיי כל הצאצאים שיכול היה להוליד וכעת לא יוולדו.
נראה כי בפרשת 'בראשית' האל בוחר לאמר את דברו על דרך השאלה. החל מהשאלה לאדם בתחילת הפרשה "איכה?", דרך השאלה "למה חרה לך ולמה נפלו פנייך..." ועד לשאלה שמופנית לקין כעת. בכל הפעמים התשובה ידועה לאל היטב. ידיעה זו היא הסיבה שהוא פונה מלכתחילה. הפניה נעשית על דרך השאלה, כדי לאפשר נטילת אחריות על המעשים. אדם וקין מאכזבים את האל, מתחמקים ומלמדים אותו שיעור חשוב על הבריאה החדשה שלו.
האל מתאר באוזני קין את העונש שיוטל עליו, להיות ארור מהאדמה שהיא מקור הפרנסה שלו. קין עונה לו "הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפנייך אסתר והייתי נע ונד בארץ והיה כל-מצאי יהרגני;" לכאורה קין כבר קיבל את העונש בכך שגורש מהאדמה, אך הוא חושש כעת לא מהעונש האלוקי אלא מהנקמה האנושית.
בתשובה מוענקת לו הגנה בקביעה האלוקית "כל-הורג קין שבעתים יקם" ובאות הקין שמוטבעת בו. הוצאות להורג רבות נעשו בשמו של האל. בפעם היחידה בתנ"ך שבה האל נדרש לעונש המוות הוא שולל אותו ואף מנמק: "שבעתים יקם". האל מסביר שנקמת דם תיצור שרשרת רציחות שאין לה סוף. שימת לב, כי זו אינה התפיסה הנוצרית הקובעת כי יש למחול לחוטא על כל חטאיו. האל המתואר בפרשה הוא אל שמעניש, אבל את הפרורגטיבה ליטול חיים הוא שומר לעצמו ואינו ממהר להפעיל.
לשון הדברים פשיטא כי האות שהוטבעה בקיין נועדה להגן עליו, אך בדרך כלל אנו נוטים לפרש את האות הזו גם כאות קלון ואף יצרנו בלשון את הביטוי "אות קין". על הרקע הזה מתבלטת פרשנותו היחידה והסלחנית של ר' חנין, אשר אמר "עשהו אות לבעלי תשובה". כלומר לפי ר' חנין המדובר בהגנה האלוקית הניתנת לבעלי תשובה אמיתיים.
פרשת בראשית היא פרשה מדאיגה. מופיעים בה גם הגירוש מגן העדן וגם הרצח הראשון. הפרשה מעלה שאלות קשות לגבי טבע האדם שרק נוצר וכבר מתחיל לחטוא. בהתחלה מופיע החטא הדתי (אכילת התפוח) ומיד אחריו החטא הפלילי, ובשני המקרים הוא מלווה בקושי לקחת אחריות. במצב הדברים המתואר, נוכל למצוא אולי נחמה בפרשנותו של ר' חנין. האל אומר אני בראתי העולם וכפי שבראתי בו את האפשרות לחטוא בראתי בו גם את היכולת לחזור בתשובה.
