תקוותו של הפער האידיאולוגי

עונת הבחירות לכנסת נפתחה ביום הראשון למושב, שבו הודיע יושב-ראש האופוזיציה שמה שהיה הוא שיהיה, וכאשר ילכוד את השלטון, ילך מייד אל יריביו לדרך ולחזון ויעמיד עצמו לרשותם. בשפת ההמון מדובר בממשלת אחדות לאומית. בשפת האמת, ניפוץ תקוותיהם של הציונים לשינוי כיוון של ממש. היה מי שדימה את הבחירות לתחנה מרכזית שבה ממתינים 3 אוטובוסים שונים שכולם נוסעים ליעד אחד הקרוי "מה שהיה הוא שיהיה". בין המרכז-שמאל שסימנו "אב"צ" (אהוד ביבי ציפי) הנשלט בידי החונטה המשפטית-כלכלית-תקשורתית לבין הימין הדתי לאומי (מפד"ל משופצרת) נפער חור אידיאולוגי גדול ושחור. אומנם יש את ליברמן, אבל ליברמן עושה מה שטוב לליברמן, זה מפלגת יחיד, לא מפלגה עם סדר יום מדיני-כלכלי. אומנם יש את שס, אבל זו מפלגת מגזר, כך אמר בפומבי אלי ישי, ללא סדר יום מדיני-כלכלי. גם הנאמנות לירושלים איננה אלא הגנה על צמרת המפלגה ברחוב הקבלן ביפה נוף מפני קטיושות שיבואו בהכרח אחרי מסירת ירושלים לג'יהאד. החור השחור הזה חייב להתמלא במשהו שכן אחרת אין לחלק גדול באוכלוסיה למי להצביע, והם יצביעו ברגליים. נוח מאוד לחונטה, רע מאוד לעם ישראל. אל תוך הפער הזה, לטובת אותו ציבור שמדינת ישראל כן חשובה לו, שארץ ישראל חשובה לו מאוד, נכנסת מפלגת 'התקווה'. עניינה הוא איחוד הארץ ואיחוד העם, סילוק הג'יהאד מארץ ישראל ושלטון יהודי מן הים עד הנהר. שלטון שבו לכל יהודי שמורה הזכות להתיישב בכל מקום בארץ ישראל. שלטון שבו אין טינוף הארץ, השחתת הארץ, ביזת הארץ, מסירת הארץ, וכל זאת דרך השחתת השלטון. זה המצב עכשיו תחת שלטון החונטה, פורום החווה, התקשורת של ציפי, המרכז שמאל שסימנו אב"צ. 'התקווה' היא ההיפך מכל אלו, היא השינוי האמיתי. ואם לגנוב מאובאמה ביטוי, שינוי שבו אפשר להאמין.