עוזיאל חזן ידוע בזכות הנובלה 'ארמנד' ובזכות הרומן 'מבחן החלב', רומן היסטורי שזכה לעבור עיבוד לסרט, שהוסרט כולו במרוקו. חזן זכה לשבחים על יצירותיו הרבות: 'נביחות אל ירח כבוי', 'חותם ברבריה' , 'כקליפת אגוז' ועוד.
גם הספר 'אימלשיל' לוקח אותנו לעולמות רחוקים בהרי האטלס ולמנהגים שמעידים על תובנות תרבותיות אחרות, בתוליות יותר, היוליות יותר. ניגודי התרבויות והארומה הבראשיתית שוב משרים נופך של אווירה קסומה בתוך עולם אפל ולא מובן. שאלתי את עוזיאל חזן האם הוא מנסה לשחזר פרקים בביוגרפיה שלו והוא הבהיר חד-משמעית, "לא באתי לשחזר את ילדותי או לתאר את עברי. באתי ממרחק השנים כדי לתאר את הגוונים השונים שנותרו חקוקים בי, מאותם מקומות, מאותם זמנים רחוקים. כתבתי את הכל ממבט מאוחר, את האגדה ואת המציאות כאחד".
מבחינה זו אמירה זו יפה לדרכו בכתיבת שני הרומנים 'מבחן החלב" וספרו החדש 'אימילשיל' : ברומן 'מבחן החלב' תיאר חזן בצורה נוקבת ועזה טקס משפיל של נערה יהודיה בכפר ברברי ציורי, אי שם בהרי האטלס. חזן היטיב לתאר את הטקס הפומבי המבזה, את קריעת בגדיה של הנעריה הלובשים צורה של קריעת בגדים לאות אבל, את נהמת ההמון מול גופה הנחשף.
קריאה בספר חושפת בפנינו אורחות חיים ייחודיים של הקהילה, הפולחנים הדתיים, המנהגים, תערובת של פלא אגדה- ומעבר לזאת גם הצד האפל: בית הזונות בקזבלנקה. דווקא מקום אפל זה זוכה להארה אנושית ולתיאור רגיש ועדין. באותו רומן היטיב עוזיאל חזן לתאר באמצעות הרומן פרקים מילדותו: הוא מתאר ביד אמן את העיר קזבלנקה, את החיי היהודים ברובע היהודי, ה"מלאח", ואנו מתוודעים לנבכי הגטו היהודי וכל זאת בימים האפלים של שלטון וישי בצרפת, במלחמת העולם השנייה.
אנו נחשפים לדמויות כאובות עד דמעות: דמותה של הנערה הסובלת זאיה, דמותה של מאדם מנו בעלת בית הבושת, אלגרה הזונה, הקולונל המאמץ את זאיה ועוד. משהו מאותה אווירה של "מבחן החלב" כמו מהלך קסם על גם הרומן החדש "אימילשיל": שוב תיאורי הטבע, מחזוריות העונות, חגיגות האביב, פולחנים כפריים - ועוזיאל חזן יודע להוליך אותנו בשבילים עלומים ומסתוריים, לתאר זריחות ושקיעות ופלגי מים, והנפש מתרחבת.
ברומן החדש "אימילשיל" אנו נודדים להרים ולכפרים במרוקו, ומתחקים אחר המנהגים הרחוקים בחייה של קהילה לא יהודית, אף כי בקטע מסוים בחייה שוזר עוזיאל חזן את חייה בחייה של משפחה יהודית אמידה בעיר הגדולה. סיפורה המיוסר והקסום של זאיידה בת הארבע עשרה, בנתיבי ההתבגרות המינית והחיפוש אחר שידוך בגיל כה צעיר. סיפורה שזור בסיפורה של אחותה דיגי הגדולה ממנה בשנה - והסיפור עוקב אחר השוני בין הדמויות והשתנותן על-רקע השינויים העוברים על בני התרבות הקדומה בכפר, לנוכח פיתויי העיר הגדולה.
תיאורי חגיגות השידוכים נקשרים למנהג ידוע, שבו - מדי שנה, בחודש דצמבר, יוצאים לעיר אימילשיל לפסטיבל שידוכין ססגוני ומרתק כדי למצוא בן או בת זוג. אנו נסחפים לתיאור מורכב וצבעוני של חגיגה מרהיבה, של אשליות ומשברים, של ציפיות למימוש החלום - והכל בתוך תפאורה מיוחדת במינה ועשירה במיני מלבושים, צלילי מוזיקה, ריחות מטעמים ומצהלות מחולות. מסען של שתי האחיות רווי בחוויות נפשיות מיוחדות, ולעתים החלומות גדולים מדי, והציפיות משתי ילדות בגיל העשרה למכור את עצמן ולהוכיח בגרות על-פי צו הזמן והמנהגים, מובילות אותנו לסיטואציות בלתי אפשריות.
סיפורה של זאיידה המספרת שובה את הלב, וסיפור החניכה שלה חושף בפנינו נפש של נערה צעירה שמתעקשת לשמור על עולמה המיוחדת, שמתקשה להתמזג בתוך הכללים הנוקשים וסובלת בכאב, משום שאינה ממהרת להתאהב ולהוכיח לחברה כי היא מתיישרת עם דרכי הכפר.
דרך הייסורים לכפר וחיזורי הגברים פוצעים את נפשה של זאיידה ואנו נסחפים ומזדהים עם רצונה להשתנות בדרכה שלה, עם הקושי שלה להסתגל להכרח הנורא הזה להתבגר ולהתאהב: "אני מבקשת לעצור את הזמן מלכת, לעכב את גוויעתו, כמומיה הטמונה בשלג. אני רוצה להקפיא בי גם את דם המחזור החודשי שבא עלי בשבוע האחרון וטורד את מנוחתי, יותר משהוא מעורר בי חדוות התבגרות. אני סולדת מדמי הניגר, מבשרי החי, מאבדן בתולי הצפוי, נרתעת מיריד הבשרים המצפה לנו. אני רוצה להאריך את המסע המשחרר הזה עד בלי די, הרחק מעבודות הבית והשדה, הרחק מעיניהם הבוחנות והחוקרות של האנשים" (עמוד 67).
החשש משינויים מלווה אותנו כל הזמן. זאיידה מתוודה: "אני חוששת מהזעזוע. ---מה לי ולמהפכות נשגבות, שעודני טרודה בפחד מפני הסחף הרגשי" ( עמוד 11). בתוך סיפור חייהן של זאיידה ודיגי מתאר המחבר דרך עיניה של זאיידה את אורחות הכפר, את היחס לאיטרי העדין והשונה, המבקש את נפשה של זאיידה.
הרומן הטראגי של זאיידה ואיטרי הוא לבו של הרומן הזה וחוסר המפגש בין שתי הנפשות התאומות מוביל לשברונם של השניים. פרקי הספר זוכים לשילוב של נביא הכפר בן תאמלין ודברי כמו משמים הארה קדומה לחיי הגיבורים: "לעולם אל תמצה את האהבה עד תומה, השאר תמיד מעט מים בנאד", "צבור רכוש ותאבד את חרותך", "חכם השביל מן ההולך בו", "הלב הוא לפעמים מדבר צחיח, לפעמים יער מכושף".
הניגודים בין הטבע לתרבות, בין הכפר לעיר זוכים להארה מיוחדת מפי אותו נביא : "האדם נברא אחרון - ועליו להסתלק ראשון", "סערת הנפש היא כערפל לרוכב בדרכים". התום של הטבע ותומתה של הנערה מאירים זה את זה - ובקטע מסוים בספר יש התפכחות : אי רצונה של זאיידה להתבגר, כמו חושף מצב בלתי אפשרי -רצון חסר תקנה לחיות בשני העולמות - גם לגלות עולם חדש וגם לשמור על תרבות הקדומים: "אני עוצמת את עיניי, מתמכרת כולי לעולמי החמים, נטול הסכנות. גופי העירום מבהיק כלוח ארד ממורק. אני מחייכת לשמים. גומות חן נקדחות בלחיי. בתוליי, תומתי ונעוריי מפכים בתוכי כמו מי המעיין הזכים" (77). רצון תמים זה משוסע בניסיון אונס נורא, דם מעיב על מי המעיינות והנחלים. זאיידה מתוודה: "אני שוכבת על גבי, מדממת, שסועה בגופי ובנפשי. --- אני נועצת עיניים זועמות בשמיים הנקיים, לראשונה בחיי אני מוצאת בהם פגם. המים תחתיי מוסיפים לנבוע ולבעבע מתוך לועו של הר געש כבוי. הם מתפשטים, מטהרים עצמם מן הדם, שוטפים את החטא ושבים אל טהרתם הנצחית."
הרומן כתוב כמונולוג, כוידוי בהמשכים מפיה של זאידה, ואנו נחשפים ברגישות ובעדינות לקונפליקטים בין עולם הערכים המודרני המיוצג על-ידי הדוד המשכיל ועל-ידי משפחת היהודים בעיר הגדולה לבין כולם הערכים הישן והיציב. זאיידה ההופכת לדמות שונה וחריגה בכפר קרועה בין העולמות: בשלב משבר בחייה היא מתוודעת גם לחיים בעיר הגדולה ולטעימה מתרבות המערב.היא מעדיפה לשוב לכפרה, כדי להשפיע על שינויים בחיי הכפר.
סיפורה של האחות שמצאה שידוך והפכה לשפחה, וסיפורה של זאיידה הבוכה על שברונו של איטרי שלובים זה בזה - וכמו נפתח בסוף הסיפור צוהר לעולם שבו נשים עומדות על שלהן, שומרות על נפשן ועל רצונן באהבה ובחיים מסוג אחר. הרומן הוא רומן חניכה מצד אחד וסיפור של מאבק בין תרבויות.
בימים שבהם נסחפים אחר סיפורים אפלים וקסומים באפגניסטן כדוגמת "רודף העפיפונים", יש לנו סיפור אמיתי הכתוב בכישרון רב, בכתיבה מאד פיוטית, רוויה כאב, ספוגה באהבה לדמויות הטרגיות שרוצות אהבה אחרת, עולם אחר, עולם טוב יותר ושלם יותר.
